בקיץ האחרון התאספנו מול מסכי הטלוויזיה לצפייה קולקטיבית בספורטאים הישראלים באולימפיאדת פריז, בכינו והתרגשנו איתם עם כל מדליה שהביאו, והפכנו את ההישג הפרטי שלהם לנכס ציבורי שניחם עם שלם. אך בעולמות הספורט האולימפי, לצד ההישגים והשמחה - יש גם צדדים אפורים וקשים, כאלה שפחות מדברים עליהם. דווקא אותם בחרה יעל פולקה, שחיינית אמנותית לשעבר מנבחרת ישראל, להציף על הבמה.
זה יקרה במסגרת "זהב", יצירה אוטוביוגרפית תיעודית המבוססת על סיפורים ועדויות של ספורטאיות אולימפיות בנבחרות ישראל וארה"ב, שפולקה יצרה עבור "פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר 2025". הפסטיבל תוכנן להתקיים בחול המועד סוכות ובגלל המלחמה נדחה לפסח, ויועלו בו עשרות הצגות ומופעים במרחב הציבורי בניהולה האמנותי של דליה שימקו.
ההצגה של פולקה היא אחת מהצגות החממה בפסטיבל, והיא עוסקת בשמונה ספורטאיות נבחרת ישראל בשחייה אמנותית שעושות הכל כדי להגשים חלום ולהגיע לאולימפיאדה - וגם במחיר האישי שהן נדרשות לשלם.
פולקה (27) היא יוצרת, מורה, מאמנת ושחיינית אמנותית לשעבר בנבחרת ישראל, שהתחילה לשחות בגיל 5 בבריכה במושב עשרת. "תמיד אהבתי מים ואהבתי לרקוד, ומהר מאוד זה נהיה תחרותי", היא משחזרת. "בגיל 10 הפכתי לאלופת ישראל בקטגוריית ילדות, ואמרתי לאבא שלי שאעשה הכל כדי להגיע לאולימפיאדה. בגיל 12 נכנסתי לנבחרת ישראל, ומאז המסלול היה מאוד ספציפי. תחרותיות ברמות הכי גבוהות, אליפויות עולם בנוער - לא היה לי שום דבר אחר בראש חוץ מלהגיע לאולימפיאדה.
"בגיל 20 הוכתרתי לאלופת ישראל לגילי הבוגרות, ומבחינתי המקום שלי באולימפיאדת טוקיו, שלוש שנים לאחר מכן, היה מובטח. בשחייה אמנותית יש מקום רק לשתיים, וב־2018, שלוש שנים לפני האולימפיאדה, התחלתי לצבור נקודות וניסיון לקראת האולימפיאדה. ואז, שבוע לפני אליפות אירופה, שבה הייתי אמורה לייצג את ישראל בדואט - קרעתי את השריר ברגל במחנה אימונים בברצלונה.
"באליפות ישראל 2019 ניצחתי למרות כל מה שקרה לי בגוף, קרעתי את השריר גם ברגל השנייה - אבל המשכתי. הגעתי לאליפות העולם, שבה שחיתי בקבוצתי, ובתחילת 2020 נסענו למחנה האימונים בברצלונה ארבע בנות, שמתוכן בחרו שתיים לדואט האולימפי.
"ביום האחרון בישרו לי שאני לא נוסעת לאולימפיאדה - והגוף שלי השתתק. לא האמנתי. אני באמת לא נוסעת לטוקיו? אני בת 23 וכל החיים שלי עשיתי דבר אחד - להתאמן לאולימפיאדה. עברתי את כל המסעות שספורטאית יכולה לעבור. אבל אז פרשתי, התחיל הדיכאון, וחיפשתי משמעות לחיים שלי. פתאום לא היתה לי סיבה לקום בבוקר, כי מה שרציתי היה לייצג את ישראל באולימפיאדה".
איך התאוששת?
"התחילה הקורונה. העולם שבת, הבריכות נסגרו, דחו את האולימפיאדה בשנה, והחלטתי שאני נרשמת ללימודים. התקבלתי למגמת מחול בסמינר הקיבוצים, וזה עשה לי מאוד טוב. התחלתי להכיר את הגוף שלי ולקבל אותו מחדש. עליתי במשקל, אבל במובנים הכי טובים, כי בספורט הייתי בתת־משקל. פתאום הפכתי להיות אישה עם בחירה ודעות. פתאום בסמינר היה כל כך כיף".
מתי הבנת שאת רוצה לעבד את החוויות שלך ליצירה תיאטרלית?
"בשנה ב' בסמינר, במסגרת קורס יצירה תחת 'תקנון', בהשראת תקנון איגוד השחייה, העמדתי יצירה קצרה על מה זה להיות ספורטאית אישה שרוצה להיות ולדבר ולחיות בתוך הספורט. רציתי לדבר על העולם המושתק והחשוך. בסוף שנה ג' יצרתי יצירה על מקרה שעברתי, והבמה היתה ממש מרחב טיפולי עבורי. כל היצירות שלי התעסקו בזה.
"הגיע קול קורא לפסטיבל עכו, בתקופה מזעזעת של מלחמה איומה. גם אולימפיאדת פריז היתה בפתח, והרגשתי שזה הזמן הנכון להגיש את היצירה במסגור אחר, שמתעסק בנשיות ובהסללה שיש במדינה, באזורים האפורים. ביצירה אני מראה את העולם שמעל המים, עם היופי והאסתטיקה - ואת זה שמתחת, שזה אזור מושתק שבו יש התעללויות".
"התעללויות מכל הרצף"
התעללויות מאיזה סוג?
"מכל הרצף. זה מתחיל מזה שהמאמנת שלך לא נותנת לך לשתות מים, או אומרת לך שאת עצלנית, או מכריחה אותך ללכת לעיסוי למרות שאת אומרת שהמעסה הזה שולח ידיים ועושה דברים שאסור לעשות - זה סיפור של שחיינית אחרת.
"אני עצמי עברתי תקיפה מינית, אבל היא לא מסופרת ביצירה. החלטתי שאם אשים את הסיפור שלי על הבמה לא אצליח לגעת בו. אבל יש בהצגה סיפורים של הטרדות, תקיפות והתעללויות של ספורטאיות אחרות".
לא פחדת שמישהו מהאיגוד ינסה לחבל לך ביצירה?
"מובן שפחדתי, אבל אני מרגישה שזו השליחות שלי. זה התפקיד שלי וחלק מהסיפור שלי. זו הדרך שלי להתאושש מטראומה של 18 שנים בתוך מסגרת שבה את צריכה להביא מדליות למדינה - והמדינה מפקירה אותך".
איך היתה עבורך חוויית הצפייה באולימפיאדת פריז?
"היה לי מאוד קשה לצפות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו