"חלום ליל קיץ" הוא הזמנה לחגיגה של תשוקה ויצרים

קרפיון ענק נופל מהתקרה, מיטה לבנה עפה באוויר, עצים הפוכים תלויים מגובה רב, דמויות ענק בחליפה ערופות ראש. כל אלו מופיעים בהזייה היצירתית של הכוריאוגרף השבדי אלכסנדר אקמן, והם רק חלק קטן ממה שהתרחש שם. אקמן חולם את ליל הקיץ, או ליתר דיוק, את הגרסה הצפון אירופאית שלו, ביום הארוך ביותר בשנה. הוא יוצר חגיגה מלאת תשוקה ויצרים שבמשך כשעתיים ההפוגות בה מעטות.

זו יצירה שלא יודעת שובע. באופן כמעט בולמוסי התמונות מכות בבמה עד שהרצף הופך אסוציאטיבי, רדוף, משכר. יש משהו יוצא דופן ואפילו מיושן בתאווה לייצר יופי מבלי להתקמצן. נראה שמדובר במחול משומן היטב ועתיר משאבים. דווקא תמונת הפתיחה שלו מינימליסטית: גבר ישן על מיטה לבנה, אישה מעירה אותו בחיוך רחב וכיסי מעילה מלאים קש. היא אוחזת בידו ומובילה אותו בחריץ מסך התיאטרון הגדול אל הלא נודע, הבמה.

תמונת הפתיחה, שכבר הפכה לסימן היכר של אקמן, מרהיבה. הבמה מלאה בחציר והרקדנים שפרוסים עליה מקצה לקצה רוקדים עם הקש, או ליתר דיוק, גורמים לקש לרקוד מעצמו. ההמצאות התנועתיות במשחק עם החומר אפקטיביות, ונוצרות דמויות קסם בזכות הרקדנים שמצליפים, מניפים ומחליקים על החומר ויוצרים סנכרון מהפנט ומוזיקלי.

יחד איתם על הבמה נמצאים במשך היצירה שבעה מוזיקאים שנותנים את הטון ומניעים את העלילה, ורוב הזמן נמצאים במחשכי הבמה. בסצנת החציר התנועה לא רק מוזיקלית אלא ממש הופכת למוזיקה, מתמירה יכולות תנועה גופניות באינסטרומנטליות עד שהתווים עצמם מרקדים.

החגיגה האביבית הזו מציגה שפע של יופי שלעתים מרוב גודש הופך לצורם. בחלק הראשון של העבודה הרקדניות והרקדנים מקיימים את הטקס בשמחה רבה וסוחפת. הם מנצלים היטב את היכולת המדבקת של ריקודי העם, שאותם הם מבצעים כשילוב בין מרכיבי פולקלור לווריאציות וירטואוזיות ומשעשעות. בשלב מסויים הם נעמדים בצורת גורן בקצה הבמה ומביטים עלינו, הקהל. נדלק אור אולם והחציצה שמתבטלת יוצרת רגשות מעורבים של מבוכה וסקרנות, וגוררת גם כמה נסיונות למחיאות כפיים.

חלקה השני של העבודה מתחיל בשטף הבזקים, כל אחד מהם בנוי מדימוי סוריאליסטי שתוקפו קצרצר, שבריר שנייה של הזיה חולפת. באחד מהדימויים אחז כל משתתף בובת קש דמוית רקדן והניע אותה בפראות. ההבזק בקושי איפשר להבחין בחוסר אנושיותם של הדמויות וגרם לתחושה מצמררת. אקמן משתמש בחלוקה ההיסטורית לשתי מערכות במופע, הראשונה דמוית מציאות והשנייה מציגה עולם פנטסטי, כפי שהיה מקובל בבלטים הרומנטיים. אנשי הכפר וחפציהם מהתמונה הראשונה מקבלים מימד על-טבעי בתמונה השנייה שבה חוקי הגרביטציה משתנים. בעולם החדש הזה רקדנית יכולה להיות תלוייה באוויר למרגלות שולחן ענק מבלי ליפול.

מי חולם את העבודה הזו? האיש הישן, שמיטתו חסרת מנוחה, מופיעה ונעלמת? הרקדנים? הקהל? שייקספיר? מי העניק לנו כרטיס כניסה לתת-מודע הפרוע שלו? הרי ידוע שבחלומות הכל אפשרי מלבד הימצאותו של דבר מה שלא ראינו מעולם. וכאן ניתן לתהות לגבי הכוחות הגדולים באמת של היצירה, כח הטבע וכח התרבות.

כמה מהבחירות התיאטרליות של אקמן חושפות רצון להתמסר לשניהם אך בסופו של דבר הבחירה מעט חיוורת. הקש סינטטי, הכוסות מפלסטיק והנרות בפמוטים דמויי אש. כאשר הרקדנים מנקים את ערימות הקש באמצעות מטאטאים ההתנגשות נפלאה ואירונית. גם ציוץ הציפורים המוקלט מודע לעצמו. הבמה המרכזית של המשכן לא מנסה להסתיר את היותה הבמה המרכזית של המשכן והיא בולטת בצבעה השחור, שבולע את האור שבחוץ. התיאטרון, כסביבה מדומה, מבקש לשים בצד את תחושת אי האמון ולהתמסר ליצירה. התחושה המתעתעת בעבודתו של אקמן שמציג תחליפי אמת לצד רגעים ויזואלים מרהיבים, הוא בהחלט חגיגה, שהאורחים שלה עלולים לצאת בתחושת שובע חריפה.