בעבודה הזו הווירטואוזיות מתקיימת במינימליזם, ולכן היא כל כך טובה

"תמיד ידעתי שאצור כוריאוגרפיה בהשראת הספר 'המאהב' של מרגריט דיראס", משתף הכוריאוגרף הגרמני מרקו גקה לקראת הופעתו הקרובה בארץ, ולאחר הרצות רבות ומוצלחות של המופע בתיאטרון האופרה של העיר האנובר.

"זה סיפור מאוד הוליוודי. הייתי מוכרח להוסיף לו קצת מלח", הוא מדגיש, כדי שהצופים לא יהיו עסוקים בחיפוש אחר קווי העלילה, אלא באווירה שאופפת את הסיפור. "זה יהיה טיפשי אם אנשים יחשבו שזה כמו ביצירת בלט קלאסית, שיש בה קו עלילה ברור. אני לא רוצה לתת תשובות או מידע לאנשים שמחפשים מי המנצחים ומי המפסידים. ככה העולם עובד עכשיו, ואני מתנגד לכך נחרצות".

גקה הוא כוריאוגרף ותיק בעל שפה תנועתית מובחנת שיצר עבור הרכבים רבים בעולם, עד שהסכים להצעה עיקשת והתמנה לכוריאוגרף הבית של התיאטרון האירופי. הוא נחשב יוצר שרגליו נטועות עמוק בבלט, ואכן - 27 הרקדנים בלהקה ניחנים ביכולות קלאסיות וירטואוזיות במיוחד.

את הקווים הארוכים, הסימטריה והשאיפה התנועתית מעלה, כמוטיבים שמזוהים עם הבלט בכוונה לייצר חוויה שמימית - הרקדנים משבשים במהלך היצירה לכדי תנועה שבורה ומקוטעת, כמעין גמגום נחרץ.

הוירטואוזיות במופע הזה מתקיימת דווקא במינימיליזם, בהתעקשותו של גקה לחלוב מכל מקטע תנועתי את המירב. כך למשל בפראזה שבה ידי הרקדנים אינן פוסקות מתנועה בעודן מרחפות מעלה, מעל לקו החזה, במה שנדמה כאינסוף ואריציות ריקודיות תחת אותו ה"חוק התנועתי".

צפייה בחזרה של הלהקה מגלה טפח מעקשנותו ומחריצות הרקדנים בחיפוש אחר התנועה הנבחרת כאשר רקדן צעיר מבצע סיבוב מהיר סביב עצמו וגקה חוזר ואומר לו "מה אם תעשה כך?" ומדגים לו תוספת של שליחת היד לפנים, ושוב "מה אם תעשה כך?" ומוסיף שתי העברות משקל מפתיעות וכן הלאה והלאה עשרות פעמים עד שנמצאת הגרסה המושלמת לקטע.

היצירה הזו מעוררת תחושת דחיפות, כאילו התנועה נשלחה להילחם נגד הזמן האוזל. בעוד שהספר מלווה משפחה מעורערת לחלוטין שחיה בסייגון (דאז - קולוניה צרפתית), גם הגרסה המחולית מלווה את הדמויות הראשיות: אם פגועת נפש, אח בכור אלים, אח צעיר ונדכא וכמובן האחות שמילותיה מספרות את הסיפור בגוף ראשון, בזקנתה, מתוך מבט לאחור. היא גם זו שחווה אהבה אסורה, סוערת וארוטית לאותו "מאהב".

הרקדנים של גקה תמיד רצים לבמה. על פי רוב, ידיהם צמודות לירכיים ואצבעותיהם זקורות. הם ממהרים, ספק רודפים ספק נרדפים. נמצאים בהיכון - בורחים מבשורה? מתכוננים למעשה שישנה את חייהם? מסתתרים? מצילים? זה המקום שבו הדמויות, האווירה והחוויה מתמזגות, ואין צורך בתשובה אחת נכונה.

"מה שכל כך מעניין בספר של דיראס, הוא שכשהיא אומרת משהו - היא לא אומרת הרבה", אומר גקה, ומתייחס לאופן שבו הוא קורא את הספר שלה. תנועת הרקדנים והמילים שמצטברות לכדי משפטים שופעות מידע ומהפנטות, אך הצפייה בהן לא מתלכדת לכדי תחושת סיפוק והבנה, אלא דווקא למועקה טרגית. היופי שנוכח על הבמה מפצה על כך ומאפשר היקסמות, ואכן - קשה להסיר את המבט מהמתרחש.

בתיאור פשוט לכאורה מתוך הספר שבו המשפחה יוצאת להצטלם, כותבת דיראס: "מזמן לזמן אימי פוסקת: מחר הולכים אל הצלם... אנחנו מסתכלים בתצלומים, אנחנו לא מסתכלים זה בזה אלא בתצלומים, כל אחד מאיתנו בנפרד, בלי לפצות פה, אבל אנחנו מסתכלים עליהם, רואים את עצמנו". יצירת הקשר הקלוקלת, המתחמקת והנוגעת הזו נוכחת ביצירת המחול במובנים רבים. ישנו רצון להישיר מבט ולקבל מגע אנושי אבל הקושי ניכר כמעט בכל תנועה, כאילו הם קיבלו הוראות הפעלה שגויות ליצירת קשר והתוצאה מכמירת לב.

השימוש במחוות שגרתיות נפוץ ב"מאהב" ותנועות יום יומיות כגון הצבעה, גירוד, טפיחה על הפנים - מזכירות את מחוות הגוף האריסטוקרטיות שעיטרו את הריקודים מן המאה ה-18 ששיקפו נימוסים והליכות בהיותם סימנים מוסכמים בין המופיעים לקהל. גקה יוצר בתוך מסורת אירופאית קלאסית וממש כמו הרקדנים ביצירתו הוא נע בין תפיסה שמרנית לפרצי מרד, לכן השימוש במחוות וניפוצם לשברירי ניואנסים כמעט ומתבקש.

גקה תוהה לגבי עתיד המחול, חושש לגבי המשך קיומו וטוען שזה מדיום מיושן. בעבר הוא סיפר בגילוי לב אופייני על החרדות שמלוות אותו כבר שנים. הוא משתף שכמו כולם, גם הוא פוחד מהמפלצות שאורבות מתחת למיטה. גם מאחורי מסך התיאטרון, הוא מוסיף, אי אפשר לדעת מה ממתין לנו, הצופים.

"המאהב" תעלה בבית האופרה בתל אביב החל מ־2 במארס.