כשריצ'ארד או'בריאן כתב ב-1972 את "מופע האימים של רוקי" ספק אם הוא חשב שהמחזמר הקאמפי, הפארודי והמופרע שכתב חורף אחד בהיותו שחקן מובטל יזכה לפופולריות שלה זכה, יקבל חיים משל עצמו ויהפוך אירוע פולחני, שבטי כמעט, בשלל מדינות ברחבי העולם. ספק עוד יותר גדול אם או'בריאן חשב שהטרללת הבין-גלקטית שכתב תהיה רלוונטית כפי שהיא חמישה עשורים מאוחר, ולגבי העובדה שהיא תועלה בשנת 2022 בתיאטרון בישראל – ובכן, על כך סביר מאוד להניח שבכלל לא חשב. אבל זה מה שקרה אמש (שני) בהיכל התרבות בתל אביב, כשהפקת האמבסדור ת'יאטר של מופע האימים הוותיק (בהפקה המקורית של הווסט אנד) נחתה כאן, למופע ראשון מתוך חמישה.
בראיון שהעניק לאחרונה ל"ישראל היום" סיפר במאי המחזה, כריסטופר לסקומב, שכאשר קיבל את "רוקי" לידיו אי אז בשנת 2006, המטרה הראשונה שלו הייתה להשיב את הסדר של המחזה, ובעיקר את השליטה בו לידיו של הקאסט. כפי שיודע כנראה כל מי שקורא שורות אלה, להקרנות הסרט ולמופעים עצמם יש נטייה להפוך לאינטראקטיביות - אולי מדי, כאשר קבועי המופע נוטלים את המושכות ובמובן מסוים מתערבים כל כך בנעשה על הבמה עד כדי חטיפה מוחלטת של המופע. לפני 16 שנה, סיפר לסקומב, המאושפזים כבר אחזו במפתחות דלת בית המשוגעים ושלטו בו באופן מוחלט.
מתוך "מופע האימים של רוקי" // צילום: Jeff Brod
אבל לא כך בהפקה הלונדונית שמככבת כאן השבוע - כפי שניתן היה להבין כבר מההודעה על המסכים באולם, שהזהירה מפני השלכה של אורז לעבר הבמה (מהאלמנטים הקבועים של השתתפות הקהל בהקרנות הפעילות). ואכן, כך יעידו ותיקי רוקי, ההפקה הנוכחית אכן מרגישה בשליטה של הקאסט והיא לא לחלוטין נוטה לפורענות. מצד שני, היכל התרבות או לא, עדיין מדובר במופע האימים של רוקי - איבנט תרבותי שכמו מזמין אליו שחרור רסן והתרה של אינהיביציות חברתיות או מיניות. במילים אחרות - קוד הלבוש שהוכתב אתמול לא נטה למעונב ולגמרי הזמין מחוכים וגרביוני רשת. קוד ההתנהגות היה רחוק מזה של כל הצגה אחרת בהיכל, ובאמת שקשה לחשוב על הפקות צבעוניות, שמחות ומופרעות יותר שפקדו את המוסד התרבותי התל אביבי הוותיק.
הסיפור של מופע האימים נותר קבוע: בראד וג'נט הם זוג אוהבים תמים, שבשל תקלה ברכבם מוצאים את עצמם בשעת לילה בטירה עתיקה ואפלה שנשלטת על ידי שלל דמויות ברמות מוזרות וקוויריות משתנות. על כולן מנצח מדען טרנסקסואל (או פאנסקסואל – מדובר בדמות חובבת אדם ומין ללא הבדל גזע, דת או מגדר) בשם פרנק נ'פורטר - אדם סופר כריזמתי וסוחף, שילוב דראגיסטי בין דרקולה לפרנקשטיין שמגולם כאן למופת על ידי סטפן ווב. למעשה ווב כל כך מוצלח כאן שהוא לגמר היה יכול לסחוב את ההצגה על גבו גם אם היה מוקף חבורה של דחלילים נטולי יכולת משחק.
אבל למען האמת, הוא מוקף בקאסט מוכשר וטוטאלי כל כך שזה יהיה עוול לתת רק לו את הקרדיט על הצלחתה של ההפקה הזו. כמו בסיפור המקורי, פרנק יוצר במעבדה שלו את רוקי - אדם במעבדה שלו שנועד לשרת את צרכיו (בגילומו הנהדר של בן וואסטהד), אך מאבד די מהר את השליטה עליו, ממש כפי שיאבד בהמשך את שליטתו בדרי הטירה ולבסוף ימצא את סופו המר - בעיקר בשל התנהלותו הרודנית. בדרך הוא יכיר לבראד ולג'נט התמימים עולם חדש של עינוגים והנאות מיניות, יחבל בקשר שלהם ויפגע לנצח בתמימותם.
כמובן שב-2022 כמו ב-2022, אפילו המחזה הכי לא פוליטיקלי קורקטי יקבל את ההתאמות הנחוצות לו כדי לעמוד בסטנדרטי המוסר הנוכחיים. וכך, את דמותו של בראד, חצי הצמד בראד וג'נט, גילם (מצוין) אורה אדובה - שחקן שחור. זה לא באמת משנה ואדובה באמת עושה פה עבודה יפה, אבל מעניין לראות איך גם המשוגע שבמחזות סימן וי על סעיף גיוון אתני (אבל עדיין מצליח להעביר חלק בגרון סצנות שיש מי שהיה מגדיר אותן היום כאונס או כתקיפה מינית). היילי פלהרטי, המגלמת את ג'נט, משחקת נהדר את תפקיד האישה התמימה שמגלה את עצמה והולכת ומשילה עכבות מיניות ככל שהמחזה מתקדם, ויש מי שיטען שהיא גם מזכירה מעט את סוזן סרנדון, השחקנית שגילמה את הדמות בסרט מ-1975. והוא גם יהיה צודק.
שינוי שהתקבל מעט פחות טוב על ידי הקהל המקומי היה דווקא שיתופו של המעצב יובל כספין כדמות המספר של המחזה, שאמנם אמורה לספוג קיתונות של זעם מצד הקהל – אבל זאת משום שמספר העל שובר את הכאוס בקולו הדידקטי ובאפרוריותו. אבל כספין הוא דמות מוכרת, צוהלת, צבעונית וססגונית בעצמו, כך שיש שטענו שהוא למעשה לא משרת את תפקידו. מעבר לכך, פרט לקטעים בודדים כספין הקריא את תפקידיו בעברית - דבר שלא הרגיש הגיוני או טבעי מדי בין כל האנגלית הבריטית.
באשר לרלוונטיות של "רוקי" שהוזכרה כאן קודם: אלמנטים של סיפור אדם וחווה העתיק (פרנק כנחש שמציע לזוג התמים טעימה מעץ הדעת) משתלבים באופן מושלם במשל רלוונטי מתמיד אודות כריזמה, נרקיסיזם וניצול, האופן המסוכן שבו אנשים נסחפים אחריהם וגם - כפי שקורה בעידן זה - העונש שמזמן חטא היוהרה. למעשה, פרנק וסופו העגום הוא דמות אקטואלית היום יותר מתמיד. תוסיפו לכך את העובדה שמדובר במיוזיקל שכולו שיר הלל לקוויריות וקורא לקבלה של מנעד מיני ומגדרי רחב בשנה בה המאבק הטראנסי תופס כותרות יותר מאי פעם, ונראה ש"רוקי" יותר מהקדים את זמנו. הוא לא באמת שייך לאף זמן, אבל משתלב נהדר בעידן הנוכחי. אולי יותר מאי פעם. באשר למחזה עצמו - קשה לחשוב על חוויה קייצית, מהנה, כיפית ושונה יותר מזו שמציעה ההפקה המצוינת הזו.
