הרכב ההיפ הופ הדג נחש התחיל את דרכו בשנת 1996, כשהייתי בן 9, אך הם פרצו לחיי רק בתחילת שנות האלפיים, כשהלהיט שלהם "מספרים", שיצא לרדיו ב-2002 ונכלל באלבום "לזוז" מ-2003, חרך את רשימות ההשמעה ואת התודעה שלי כנער מתבגר. שיר מחאה נוקב, מושחז ובלתי מתנצל, עשה משהו לנפש שעוד הייתה פצועה משברון הלב של ימי האינתיפאדה השנייה, והצליח לספק לי חיבור לז'אנר שהיה ונותר סוג של שטח מפורז בטעם המוזיקלי שלי.
ההיפ הופ והראפ מעולם לא דיברו אליי מאוד. השילוב של גברים שמפארים את כישורי החריזה שלהם, יחד עם אובססיה למותגים ויחס משפיל לנשים שהוא נחלתם של לא מעט מהאמנים בתחום, אף פעם לא היה לטעמי. אבל הדג נחש תמיד היו משהו אחר, הרכב ירושלמי צנוע שמסרב להיכנע לתכתיבים של כסף גדול ובכל זאת מצליח לפרוץ עם מוזיקה בועטת, מחאתית ורגישה. והיום, כשההיפ הופ ניצח וכבש באופן בולט את עולם המוזיקה הישראלי, ההשפעה המכרעת של ההרכב על הז'אנר, שהפך מורכב, מגוון ומרתק, בלתי ניתנת להכחשה.
כיאה לכברת דרך כל כך מרשימה בעולמה האכזרי של תעשיית המוזיקה הישראלית, הדג נחש בחרו לחגוג 30 שנה להרכב במופע נוצץ בהיכל התהילה של ההופעות בישראל, האמפי בקיסריה, מופע שכל הכרטיסים אליו נמכרו מראש. כדי להדגיש את חגיגיות האירוע, את המופע פתחה תזמורת כלי הנשיפה הירושלמית מארש דונדורמה, שביצעה מצעד מחווה לשירי הדג נחש בתוך הקהל. כך ניתנה פתיחה קרנבלית משהו להופעה, והזדמנות ראשונה מני רבות לקהל שמילא את האמפי לפצוח בריקודים.
המופע עצמו החל בלי הרבה דיבורים, כפי ששאנן סטריט אמר בעצמו: "באנו לכאן לנגן כמה שיותר שירים ולנסות לדבר כמה שפחות". באופן מעניין, חברי הדג נחש הצליחו במהלך ההופעה לספר את סיפורו של ההרכב בלי יותר מדי נאומים והעלאת זיכרונות, שבדרך כלל מאפיינים הופעות המציינות ציוני דרך נוסטלגיים שכאלה. אחת הדרכים שבהן עשו זאת הייתה באמצעות האורחים, שסיפקו בעצמם מעין סיפור. הראשון מבין האורחים שעלה לבמה היה גידי גוב, שביצע עם ההרכב את "צליל מכוון" ואת "ערב אבוד", והקסים את הקהל בעצם היותו גידי גוב.
לאחר ביצוע משותף ל"יום שישי", אחד הלהיטים המענגים של הדג נחש, שבדרך קסם מחזיר כמעט כל ישראלי לתחושה חמימה של בית, שאלו חברי ההרכב את גוב כמה שאלות בשבתו כאחד מזקני השבט של המוזיקה הישראלית. "מה לדעתך הדרך הכי טובה להמשיך ליהנות מהעבודה הזו?", שאל שאנן סטריט את גוב, שמלמל במשך כמה שניות והשיב: "טוב, אני מניח שהוויסקי אחרי הופעה". לאחר שתיקה של כמה שניות הגיב סטריט: "אבל חשוב לדאוג לנהג תורן". ההתייחסות לתאונת הדרכים שבה נהג גוב תחת השפעת אלכוהול ופגע בשורת כלי רכב גרמה לקהל לפרוץ בשאגת צחוק שבוודאי נשמעה עד פרדס חנה לפחות.
אחרי גוב, וביצוע עוצמתי במיוחד של "שירת הסטיקר", עלתה האורחת השנייה של הערב, מי שהייתה ה"מאמי הלאומית" ועדיין נחשבת לאחד הקולות הנפלאים של המוזיקה הישראלית, נינט טייב. טייב שרה את "אף אחד" ואת "קליפורניה" יחד עם חברי ההרכב והוסיפה איכויות של כוכבת רוק לערב של היפ הופ. לטייב ולהרכב יש היסטוריה ארוכה יחד. בן זוגה לשעבר של טייב, יוסי מזרחי, ניגן עם הדג נחש והיה מעורב בהפקה ובעיבוד של כמה משיריהם.
אחרי טייב עלה לבמה אחד הכוכבים הבולטים של ההיפ הופ הישראלי, רביד פלוטניק. אם גידי גוב סימל את הקשר לעבר המפואר של המוזיקה הישראלית, פלוטניק מייצג את החיבור להווה וכנראה גם לעתיד של הז'אנר שהדג נחש טיפחו והעשירו. פלוטניק, באנרגיה בלתי נגמרת, השתלט על הבמה ודאג להודות לכל חברי ההרכב, שוב ושוב, על תרומתם האדירה לעולם ההיפ הופ.
פלוטניק השתתף בביצוע המחשמל של "לזוז" ובשילוב מעניין במיוחד בין השירים "קוקוריקו" ו"גבי ודבי". במהלך השיר ביצע פלוטניק קטע משלו, שמספק מעין סיפור התפתחות אישי שלו, או אולי של תחום ההיפ הופ כולו. נראה שבלי לשים לב, פלוטניק הדגיש את אחת האיכויות הנדירות של הדג נחש: בתקופה שבה אמנים וזמרים משתבללים לתוך עיסוק טקסטואלי כמעט פנאטי בעצמם, במאבקיהם האישיים ובמערכות היחסים שלהם, הלהקה הירושלמית הביטה לרוחב על המציאות ושרה עליה.
שורת שירי המחאה הפוליטיים והחברתיים, והיכולת של הדג נחש לשיר על כמעט כל מה שמתרחש במדינה ובזירה המוזיקלית בהומור ובעיניים פקוחות, הן שמציבות אותם במקום מיוחד כל כך, לא רק בזירת ההיפ הופ אלא במוזיקה הישראלית בכלל. הנכונות של מוזיקאים ואמנים להציב מראה אמיתית בפני החברה חסרה עד כאב בנוף המוזיקלי.
את המופע סיים ההרכב, בהשתתפות כל האורחים, בביצוע הלהיט "זמן להתעורר", שנכתב בהשראת המחאה החברתית של 2011. הרגיש לי שאין דרך הולמת יותר לסיים את חגיגות יום ההולדת של ההרכב הירושלמי, שבא לשנות את הסצנה והצליח להפוך לסוג של מצפן מוסרי עבור תעשיית המוזיקה כולה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו