"יש לי עוד כמה רעיונות לשנים הבאות. בסדר, כרגע אני חולה, אבל אני מאמין שעוד אבריא ואחזור לתפקד": הראיון האחרון של יצחק קלפטר

באמצע הראיון לימור ביאו, ידידתו הקרובה של יצחק קלפטר ז"ל, ביקשה מאיתנו להפסיק לרגע את השיחה. "יצחק, משמיעים אותך ברדיו", היא בישרה. קלפטר, מגדולי היוצרים והמבצעים במוזיקה הישראלית, נראה כאילו קיבל פרץ רציני של חמצן לריאותיו הפגועות.

לפתע עיניו התעוררו, גופו הזדקף וידיו החלו לפרוט על גיטרה דמיונית, מכירות בעל פה את הסולו המופלא בשיר "אני ואת אז". "תגבירי קצת את הווליום", ביקש, ואז עיניו נעצמו לרגע, כאילו נדדו לרגע רחוק ויפה בחייו, ואז פקח אותן ואמר לי מחייך: "איזה כיף, תנציח את הרגע הזה".

אותו רגע כובש, ורבים אחרים שהונצחו בהקלטת המכשיר הנייד, היו בדיעבד חלק מהראיון האחרון של האמן שהפסקול שיצר במהלך הקריירה ליווה את חיינו כמו בסרט, שמונח כאן לפניכם. בלימודים לבחינות הבגרות, במגדל השמירה בצבא, ברכב בדרך לעבודה, הוא תמיד היה שם עם צלילי הגיטרה הנקיים, השמימיים, שמעטים ידעו להפיק כמוהו מכלי הנגינה החשמלי.

באותה שעה בדירתו כבר הבנתי שהסוף הולך ומתקרב. בגיל 72 קלפטר נראה רחוק שנות אור מאותו נגן גדול־ממדים, שנוכחותו כבשה את הבמות. כשבוע לפני מותו הוא בעיקר ישב על הספה. ריאותיו התקשו לתפקד, והוא נזקק לעיתים במהלך השיחה לעזרתם של בלוני חמצן שאליהם חובר. לא פעם בזמן הראיון הוא התנשם בכבדות, סימן ללימור למדוד את רמת החמצן בדם שלו. רק כשהמצב התייצב, היא סימנה לו שהוא יכול להמשיך.

"שומע את הליחה שלי? תראה מה זה", אמר אחרי שהשתעל בכבדות ונרגע מעט. "הרופאים אומרים 'תחיה עם זה, זה מה יש'. רופא הריאות שלי אסר לנתח אותי בהרדמה כי זה מסוכן מדי, אז סיגריות אני לא מעשן כבר 12 שנה. הייתי מאושפז במשך שלושה חודשים בבית חולים ושם אמרו שאי אפשר יותר לעשן, אז אחרי שיצאתי אמרתי שאם שלושה חודשים החזקתי מעמד, אני יכול להפסיק לחלוטין. הייתי מת אם הייתי ממשיך לעשן. בפנים הכל שרוף. הרופאים אמרו שזה מהסיגריות. הייתי מעשן שתי קופסאות ביום. הריאות שלי נראות כמו שני גושי פחם".

קלפטר הוציא לאחרונה את ספרו "צליל מכוון". 42 משיריו הגדולים מאוגדים שם עם מילים, תווים ותמונות מקריירה ארוכה ומפוארת. בין היתר, ניתן למצוא שם את "שיר אהבה בדואי" שהלחין למילותיו של איציק ויינגרטן, "יושב על הגדר" שהלחין עבור חברו הטוב אריק איינשטיין, "היא כל כך יפה" שהפך לאחד מלהיטיה הגדולים של להקת כוורת המיתולוגית שקלפטר היה אחד מחבריה, "דמיון חופשי" שכתב, הלחין וביצע. "אנשים מוזמנים לקנות את הספר", ביקש, "אני משאיר זיכרון לכולם על כל מה שעשיתי בחיי".

"זה מה שרציתי להיות"

קלפטר גר במרכז תל אביב, לא רחוק מכיכר המדינה. בחרתי לנסוע לראיון בביתו על אופניים, כי לכו תזיזו את המכונית בעיר הצפופה, בטח בשעת לילה מאוחרת. כן, הראיון נערך בלילה, כי קלפטר היה איש של שעות הערב המאוחרות, זכר לשנים שבהן כיכב על הבמות ועלה על מיטתו קצת לפני עלות השחר.

בדרך אל ביתו עברתי ברחוב חובבי ציון, שם התגורר אריק איינשטיין, ומשם חלפתי בנסיעה באבן גבירול על פני מסעדת "כתר המזרח", היכן שישב הפרלמנט המפורסם, וליד גימנסיה הרצליה שניצבת ממש ליד דירתו. אלו אותם פני תל אביב המחוספסת, שצלילי הגיטרה של קלפטר ליוו במשך עשרות שנים.

"גדלתי ליד כיכר מוגרבי, רחוב אלנבי, שוק הכרמל, כרם התימנים, חוף הים", נתן כיוון כללי. "הייתי ספורטאי טוב יותר מאשר תלמיד. אלוף בית הספר בריצת 60 מטר, עם זמן של 7.7 שניות. למדתי בפנימייה של קיבוץ קריית ענבים, הייתי שם במשך חצי שנה עד שזרקו אותי. לא היתה להם ברירה, נתנו לי עונש והפרתי אותו. סיימתי את הלימודים בכיתה ח'. למדתי באיזה בית ספר ביפו בכיתה של כאלה שחייבים לסיים. לא הייתי בלאגניסט, פשוט לא הלך לי".

איך הגעת למוזיקה?

"במשפחה שלי כולם היו מוזיקאים, אז כשהייתי בן 7 קנו לי אקורדיון כדי שגם אני אנגן. התחברתי לכלי הזה עד גיל 13, אז זכיתי להכיר את הביטלס והתחילה מהפכת הגיטרות החשמליות. אמא שלי קנתה לי גיטרה זולה מאיטליה בכמה לירות. משהו הכי פשוט".

הוריך זכו לראות אותך מצליח?

"לא. שניהם נפטרו בגיל צעיר יחסית. אמא שלי נפטרה ב־1973, בגיל 60, ואבא שלי מת בערך שנתיים אחריה. הם היו אנשים זקנים באופיים, לא עניינו אותם דברים כאלה. היו להם הצרות שלהם. עד כמה שידוע לי הם עלו מפולין ולא היו במחנות ההשמדה, הצליחו להימלט מהנאצים, אבל הם היו שייכים לאותו דור של ניצולים. יש לי גם אח בכור, חיים, שגר בדרום אפריקה כבר 40 שנה".

אז ממי למדת לנגן על גיטרה?

"הייתי בעיקר אוטודידקט. אם תשאל אותי, כולם לימדו אותי - ג'ורג' האריסון מהביטלס, אריק קלפטון, ג'ימי הנדריקס. הם היו העולם שלי, והאריסון מבחינתי היה אז הכי טוב בעולם, ועד היום אני מעריץ אותו. הוא הצטיין בעיקר בנגינת סולו מלודי, ולא היה טכנאי כמו הנגנים האחרים, מבין מה אני אומר? היתה לו נשמה. שיר כמו 'Something' אף אחד לא כתב. הסולו גיטרה שם מדהים, סולו שאנשים שרים. והשיר של הביטלס 'While my guitar gently weeps'? זה השיר עם סולו הגיטרה הכי גדול בכל הזמנים. אתה יודע מי מנגן אותו? אריק קלפטון".

איזו מוזיקה תמיד רצית לעשות?

"האמת - עד היום אני לא יודע. אצלי דברים התגלגלו במשך השנים. כשהייתי בן 13 היתה לי גיטרה ראשונה, ראיתי תמונה של הביטלס נוסעים ברולס רויס ומקבלים תואר מהמלכה, וזה מה שרציתי להיות".

בגיל 15 קלפטר הקים את להקת הצ'רצ'ילים בגלגולה הראשון, שכללה בין היתר את מיקי גבריאלוב על הבס וחיים רומנו על הגיטרה. הלהקה נקראה כך על שם הכינוי שהדביקו לקלפטר חברים בבית הספר. "נִגַּנו קאברים בהתחלה", הוא מספר, "שרתי את 'Give me a ticket for an aeroplane' של ג'פרסון איירפליין ועוד שיר של הביטלס. ניגנו בכל מקום שנתנו לנו. במועדונים קליפסו והכריש ברמלה, ברינגוס בבת ים, גם בכמה מועדונים בתחנה המרכזית בתל אביב. ארבע פעמים בשבוע היינו עולים על הבמה כדי להופיע במקומות מפוצצים מקהל, כשבחוץ היו מכות רצח בין אלה שרוצים להיכנס לבין השומרים. פרשתי כשהתגייסתי לצבא והייתי מבסוט שזה נגמר. לא אהבתי את האלימות הקשה באותם ימים".

כשהתגייס, קלפטר רצה להיות חייל קרבי בחיל השריון, אבל מפקדו אמר לו ש"אין מחסור בלוחמים, יש מחסור באמנים", וכך הוא הגיע ללהקת צוות הווי שריון. "הוא אמר לי 'לך תהיה אמן, בפקודה'", קלפטר נזכר. "שרתי ועשיתי מערכונים. אתה שואל אם אני יודע לשחק? מה אני, אידיוט? אם אני כזה גאון על גיטרה, אז גם לשחק אני יכול".

קלפטר, עם גיטרת הפנדר סטרטוקסטר, החל לתפוס שם של גיטריסט־על. אחד ששולט בכלי ומצליח להפיק ממנו בדיוק את הריפים המתאימים בעיתוי הנכון. "בשנת 72' היה ברחוב בן אביגדור, ליד רחוב המסגר, מועדון 'בר־ברים'", הוא נזכר. "בימי ראשון היו עושים שם ערבי ג'אז, ובעיקר ניגן שם המתופף אהרל'ה קמינסקי. יום אחד אהרל'ה בא והציע 'בוא תצטרף ללהקת הפלטינה'. באותם ימים בי.בי. קינג נחת להופעה בהיכל התרבות, שאחריה הוא שאל את החבר'ה איפה יש מועדון שאפשר לנגן בו קצת. הביאו אותו לבר־ברים ובאותו ערב ניגנתי שם עם הלהקה. קינג, הגדול, הגיע עם הגיטרה שלו, ואנשים שם אמרו לי 'יצחק, תעלה לנגן איתו'. כל כך התביישתי שהתיישבתי מאחורי המגבר, אבל בכל זאת ניגנתי. אחרי שהערב הסתיים קינג בא אלי ואמר שהוא אמנם גר מאוד רחוק ממני, אבל עדיין - דרך הבלוז הצלחנו לתקשר. הרגשתי פנטסטי. הוא הרי היה אלוף העולם, הבלוזר הכי גדול, ואני מנגן בלוז יחד איתו".

בבלוז יש הרבה עצב.

"לא אגיד שאני איוב, אבל אני כן עושה בלוז. בסופו של דבר, אהבתי לכתוב שירים כדי להבריא את עצמי. תשמע, יש שתי קטגוריות במוזיקה - מוזיקה שבאה מהרגש וכזו שמגיעה מהראש. אני באתי מהרגש, והיום, בגילי, אני פועל יותר עם הראש ויש לי עוד כמה רעיונות לשנים הבאות. בסדר, כרגע אני חולה, אבל מאמין שאבריא ואחזור לתפקד".

צפוף באוזן

בשנת 1973 קם דבר במוזיקה הישראלית. יוצאי להקת הנח"ל דני סנדרסון, גידי גוב, אפרים שמיר, אלון אולארצ'יק ומאיר פניגשטיין הקימו את להקת כוורת. את קלפטר הביאו כי הוא כבר היה מוכר כגיטריסט מוביל. "דני סנדרסון הכיר אותי מהלהקות הצבאיות מאחר שהוא היה בנח"ל, ואילו אני הייתי בלהקת השריון ושמי הלך לפניי. כשהוא הקים להקה, הוא רצה אותי. באתי לאודישן וזה מצא חן בעיניי. התקבלתי ללהקה, אבל לא היה לי בה הרבה מקום להתבטא. בכוורת זכיתי לתפקיד קטן, כי הם היו הכל, גיטריסטים, זמרים, כותבים. אמנם הצלחתי איכשהו להשתלב כשניגנתי גיטרה וכתבתי קצת, אבל היה שם מאוד צפוף".

ביקשת שייתנו לך חלק יותר גדול?

"היו דיבורים על זה".

אהבת את התקופה ההיא?

"כל כך הרבה אנשים אהבו את התקופה. עלי אפשר להגיד שאהבתי ולא אהבתי. אהבתי את ההצלחה, אבל לא אהבתי את הפוליטיקה שמסביב. עד היום אני לא אוהב, ופוליטיקה נמצאת בכל מקום שאליו אתה הולך. דברים כמו מי מקבל תפקידים ומי מקבל יותר מקום. פתאום אני צריך להתחרות עם יוני רכטר, אתה מבין? אז עם נגינה יותר הצלחתי, אבל בשירה לא. דווקא באיחודי הלהקה, שהיו בשנים יותר מאוחרות, קיבלתי יחס יותר טוב והיה לי תפקיד יותר גדול מבשנים הראשונות, כי כבר היה לי שם בזכות עצמי. היה אז גם הרבה כסף, הופעות ענק".

קלפטר הצליח להכניס שירים לרפרטואר העשיר של כוורת כמו "שיר הטמבל", וכמובן את "היא כל כך יפה" שהלחין למילותיו של דני סנדרסון ועד היום זה להיט שמושמע בתדירות גבוהה. "הם לא רצו לשיר שירים שלי, רק את 'היא כל כך יפה', והיום זה השיר הכי מושמע משיריה של כוורת", הוא מתגאה, "יש לו 8 מיליון צפיות ביוטיוב. אבל זה לא 200 מיליון כמו באמריקה".

גם בעיניך הוא השיר הכי יפה?

"יכול להיות שהוא הכי יפה שהלחנתי. תבין, ההצלחה של הלהקה הפתיעה אותנו. אף אחד לא חשב שהיא תהיה כזו גדולה. הרי בהתחלה, חודש אחרי שהתחלנו, האולמות היו ריקים. לא בא קהל, לא הכירו אותנו, לא ידעו בכלל מי אנחנו. איך שיצא ברדיו 'פה קבור הכלב' התחלנו לפוצץ אולמות".

הרווחתם כסף?

"היה כסף לחיות, אבל אני לא בנקאי אז עזוב אותי מכסף. לא רוצה לדבר על כסף, אל תאלץ אותי".

איך הרגשת כשהלהקה התפרקה?

"זה היה קשה, פתאום לא היתה להקה, לא היה לי בית. לא היתה עבודה. היא התפרקה, כי החברים רצו לנגן את השירים שלהם, ובכוורת דני וגידי השתלטו על העניינים ולא רצינו שהם ינהלו אותנו יותר. אני רציתי לנגן שירים שלי, לא עניין אותי לנגן שירים של סנדרסון עד סוף חיי. אם הייתי נשאר בכוורת לא היה יוצא 'צליל מכוון' וגם לא 'שיר אהבה בדואי'".

אולי היית יותר מסודר בחיים?

"היה לי אולי עוד סולו גיטרה, וחוץ מזה לא היה קורה כלום. השירים הם הפנים שלי, לא הגיטרה. לדעתי הפירוק הזה גם עשה יותר טוב למוזיקה הישראלית, כי ממנו כולם פרחו לרמות מוזיקליות יותר גבוהות מכוורת שהיתה הומוריסטית, הראש של סנדרסון, ופחות התחברתי לזה".

במוצאי השבת האחרונה, יומיים לאחר פטירתו של האמן, סנדרסון התארח במרכז ענב שבתל אביב בהופעתה של הגיטריסטית והזמרת תמר אייזנמן וביקש להקדיש לקלפטר את "התמנון האיטר", קטע אינסטרומנטלי של כוורת שהשניים ניגנו פעמים רבות. הקהל הגיב בתשואות ארוכות למחווה היפה.

"כנראה אני מוכשר במיוחד"

לא היה קל לקלפטר למצוא את עצמו אחרי הצלחתה של כוורת. המצב הכלכלי היה קשה, אבל דווקא בימים המאתגרים הוא התבלט לפתע כיוצר גדול בפני עצמו. "שיר אהבה בדואי", שגם הוא ביצע, זכה להצלחה ענקית דווקא בביצועם של יעל לוי ודויד ברוזה ב־1978. כל אדם שחי באותן השנים יסכים שזהו שיר שייצג תקופה.

"האם זה פספוס שלי? אני דווקא שמח שדויד ברוזה שר אותו, כי הוא הפך אותו ללהיט ענק", קלפטר הצליח להגניב חיוך קטן. "ההצלחה שלו עזרה לי אחר כך בשירים הבאים, כי הכירו אותי. אני זוכר שיגאל מוסינזון, הסופר של חסמב"ה, בא אלי יום אחד וממרום זקנתו אמר ש'שיר אהבה בדואי' הוא השיר הכי יפה שנכתב בעברית. זו מחמאה עצומה מהבן אדם שכילד הערצתי את הספרים שכתב".

למדת הלחנה?

"למדתי בשיעורים פרטיים אצל מנהל האקדמיה בבית, עניינה אותי הלחנה. בגיל 16 כתבתי את השיר הראשון שלי שאף פעם לא הוקלט, אבל ממנו יצא אחר כך השיר 'צליל מכוון'. הרעיונות היו דומים. אני אולי הושפעתי במהלך הקריירה מאמנים אחרים, אבל אף פעם לא גנבתי".

היית מרוצה ממה שיצרת?

"אף פעם לא חשבתי שאני מספיק טוב. לא מנגן טוב ולא שר טוב ולא כותב שירים טובים. ההערכה העצמית הנמוכה הזו הלכה איתי עד לאחרונה, ורק עכשיו אני ממש מרגיש את ההצלחה, אבל כשהייתי צעיר הייתי מאוד ביקורתי. דיכאתי את עצמי. היום אני מאוזן".

אבל היו לך להיטי ענק.

"נכון, אבל בפנים לא הרגשתי מספיק טוב. זו היתה ביקורת אישית, עד כדי שלילת העצמי. רק עכשיו, כשיצא הספר שמסכם את הפעילות שלי ואני נזכר באלבומים שהוצאתי ובלהקות שבהן ניגנתי, אני מתחיל לקלוט שכנראה אני מוכשר במיוחד. זוכר שמקודם שמענו את 'אני ואת אז'? כשהוא יצא חשבתי שהוא לא מספיק טוב, למרות שהוא הצליח".

כגיטריסט תמיד אופיינת כעילוי.

"ולא הבנתי את זה. תבין, כשרצתי 7.7 שניות למרחק 60 מטר בבית הספר היסודי, רצתי בקלות, לא מהר מדי, וראיתי את הילדים מאחוריי מתנשמים ומתנשפים. הגעתי ראשון בלי להשקיע מאמץ. אותו דבר עם הגיטרה. אתה צריך לנגן בלי מאמץ. זה הרי לא מאמץ, זה עניין של ריכוז".
"החבר הכי טוב שלי"

קלפטר ניגן עם לא מעט אמנים גדולים במהלך הקריירה הארוכה שלו, אבל כשמדברים איתו על אריק איינשטיין משהו בקולו נסדק. הוא עצר לרגע בדיבורו, ולא בגלל חוסר בחמצן.

שיתוף הפעולה של השניים התחיל בתחילת שנות ה־70, כשקלפטר ליווה את הזמר האגדי, ונמשך באלבומים האייקוניים "יושב על הגדר" (1982) ו"שביר" (1983), שהם חיברו יחד. בשנת 2011, כשנתיים לפני מותו של איינשטיין, הם הוציאו אלבום אוסף משותף בשם "אריק איינשטיין שר יצחק קלפטר", שעבורו איינשטיין הקליט מחדש את אחד השירים האהובים במוזיקה הישראלית, "צליל מכוון".
"כל מה שאריק היה רוצה ממני, הייתי נותן בשבילו", אמר קלפטר בכנות. "אני אוהב את אריק, הוא היה החבר הכי טוב שלי, ועשינו דברים נפלאים ביחד. הוא היה אחלה גבר שבעולם, שכל כך חבל לי שהוא הלך. הוא היה נפלא, שלאנשים אין מושג עד כמה. אחד וייחודי בכל ארצות הסביבה. אריק איינשטיין היה בטופ הישראלי בכל הזמנים. הסתדרנו נהדר, הוא אהב אותי. תקשרנו מצוין".
יש לכם בטח הרבה חוויות משותפות.

"בתחילת שנות ה־70, כשהייתי רק גיטריסט, ליוויתי את אריק בהופעה בפארק הלאומי ברמת גן. הקהל שם זרק חפצים לבמה, צעק לנו וקילל. אני מניח שאריק נעלב, כי הם עשו לו שם את המוות. מבחינתי זה היה אחד מרגעי השפל בקריירה, כי הוא היה אז כל כך טוב. לדעתי אריק הפסיק להופיע כי הוא רצה להפסיק לשתות. הוא היה שותה כדי לעלות לבמה, וזה היה הפסד גדול של כולנו. היינו בקשר עד ימיו האחרונים, מדברים, נפגשים. אני והוא".

קלפטר חשב עד יומו האחרון שהשיר הכי גדול ששניהם יצרו הוא "שביר", שנכתב בעקבות תאונת דרכים קשה שעבר איינשטיין באוגוסט 1982. איינשטיין יצא עם פציעה, אבל הדבר הטראומטי יותר מבחינתו היה שבאותה תאונה נהרגה ידידתו הציירת רבקה רובינשטיין.

איינשטיין מיעט לצאת ולהופיע אחרי התאונה, ובשיר "שביר" המילים שכתב מתארות מצב נפשי פריך במיוחד.

"שביר, מתפורר בקלות
מחפש את עצמו, מחפש כל הזמן
לוקח כבד, חושב זה סוף העולם.
בקיצור שביר, מתפורר בקלות".

"הייתי במרחק של שלוש מכוניות מהם", קלפטר נזכר. "הגעתי לצומת הרחובות פרישמן־ריינס בתל אביב, ופתאום ראיתי מכונית מעוכה ואת אריק יושב בתוכה. הגעתי אולי דקה אחרי התאונה. זוכר שהופיע רכב של מכבי אש, ניסר את האוטו והוציא אותו משם. זה היה איום, כי היינו באותו יום במסיבה במועדון בדיזנגוף וזה קרה בדרכנו הביתה. התאונה לדעתי השפיעה עליו מאוד, גרמה לו להסתגר בבית. זה כואב לי עד היום. תבין, תשע שנים אחרי מותו, אריק מאוד חסר. מותו היה שוק בשבילי".

"הריאות שלי כמו גחלים"

הקירות בסלון ביתו של קלפטר עמוסים בפריטים משנות קריירה מוצלחות. תקליטי זהב, בחירות של מערכות עיתונים. ב־2008 זכה בפרס מטעם אקו"ם למפעל חיים למלחין בתחום הזמר העברי.

בנימוקי השופטים נכתב: "יצחק קלפטר הינו מוזיקאי מחונן שכותב רק מהלב. הוא יוצר שלא רדף מעולם אחר אופנות. לחניו מאוד פשוטים, מקוריים ומרגשים. הם על גבול הנאיביות, וזה למעשה כל הקסם כי רק דרך הנאיביות ניתן לחדור באמת לליבם של אנשים. הגיטרה של קלפטר נשמעת ממש כמו אדם ששר. הוא אמן בלוז אמיתי, ויצירותיו לא ממצות עצמן לעולם. כל שיר שלו אפשר לשמוע שוב ושוב וליהנות בכל פעם מחדש".

"מי יודע, אולי יום אחד אני אקבל את פרס ישראל", רמז לתקווה כמוסה, שכבר לא תצא אל הפועל. "הגעתי לרמה של הגיטריסטים הגדולים ביותר, ואם הייתי חי באנגליה הייתי כנראה מאוד מצליח, אבל אתה יודע איך אומרים - 'אין הנחתום מעיד על עיסתו'. מי שאוהב אותי, אוהב".

בפינת החדר המשיכה להיות מונחת גם ברגעיו האחרונים גיטרת 'גרטש' שחורה ויפהפייה. היא החליפה במהלך השנים את הפנדר סטרטוקסטר האגדית, שליוותה את קלפטר לאורך הקריירה. "זו הגיטרה הכי טובה בעולם", הוא אומר על הפנדר, "הגיטרה הראשונה הטובה שקניתי היתה רק אחרי הצבא. היום אני אמנם מנגן על גרטש, אבל עושה רושם שבקרוב אחזור לפנדר הישנה. הבעיה היא שהיום אני לא פעיל כמו שהייתי".

חבל, יש גיטריסטים יותר מבוגרים ממך שעדיין מנגנים. אריק קלפטון, קית' ריצ'רדס, בריאן מיי.
"מנית שניים, שלושה, ארבעה. על מה אתה מדבר? הרוב כבר לא פעילים, ולא ייקח עוד הרבה זמן עד שזה ייגמר, כי כולם ימותו. או־טו־טו".

אתה עוד מנגן לפעמים?

"מעט מאוד. הייתי רוצה, אבל מצבי הבריאותי מונע ממני. כשאבריא, אני אחזור. הרי לא מניחים לי. רוצים לשמוע עוד מהמוזיקה שלי. רוצים שאנגן ואופיע כי אני מביא הרבה קהל. קיבלתי לאחרונה פנייה מאביב גפן להופיע איתו בפארק הירקון בחודש מאי הקרוב. היה גם דיבור על עוד איחוד של כוורת, שכנראה לא ייצא לפועל. אם אני אהיה בריא, אופיע עם אביב". שיעול חזק הפסיק לרגע את שטף דיבורו. "שומע? בחודש מאי".

קלפטר כבר היה בעבר במצב של סכנת חיים. ב־2011 אושפז לתקופה ארוכה, ובחודש מארס 2018 שכב ביחידה לטיפול נמרץ במרכז הרפואי איכילוב בגלל דלקת ריאות חמורה, והרופאים נאלצו להיאבק במשך ימים ארוכים על חייו.

"עברתי לא מעט בעיות בריאותיות שגרמו לי לפחד ממה שהולך לקרות", קלפטר הודה. "חששתי שזה הולך להיות הסוף. אני מפחד מהמוות. לא יודע לגבי אחרים, אבל בהחלט נבהלתי. זה לא קל להתבגר, אבל ממשיכים, עד שיום אחד זה יסתיים. לכל אחד מאיתנו זה יקרה, אין מה לעשות. הריאות שלי כמו גחלים".

עוד הוא מדבר החל להתנגן ברקע שירם של יעקב אורלנד ומרדכי זעירא "שיר שמח": "עלה ובער כאש/ והדליקנו כוח!/ אבוי למתייאש/ הלילה יש לשמוח!"

קשה לומר שבאותן דקות שררה בחדר שמחה גדולה, או תקווה לשינוי דרמטי. להפך, משהו בטון הדיבור של קלפטר הפך מעט קשוח ואגרסיבי, אולי בגלל המאמץ והקושי הרב שהשקיע בשיחה.

תפנית פתאומית

"אני מדבר איתך פתוח ואתה מדבר כמו חבר טוב, אבל אתה לא חבר", הבהיר לי לפתע. "אתה עיתונאי שמראיין אותי. בוא לא נשחק אותה חברים, אנחנו לא. אתה מייצג קהל ואני צריך להתמודד איתך. אני צריך לזכור מי יושב מולי. היתה תקופה שבתקשורת השמיצו אותי. למשל, פעם כתבו ששרפתי את פאב השופטים, שזרקתי סיגריה לזבל והצתי את הפאב. שקר מעוות, מבין?"

העיתונות בדרך כלל פרגנה לך.

"לא נכון. פרגנו אנשים מיוחדים בתקשורת שמומחים בתחומם, אבל היו כאלה שהשמיצו. מישהו הציע פעם שאולי האופנובנק זה קלפטר עם האופנוע שלו, מישהו שהתכוון ללכלך עלי במזיד. אני מהווה איזה אייקון, גם לטוב וגם לרע. כולרה זה שהשמיץ אותי, ויש מספיק כאלה".

קלפטר לא אהב לדבר על חייו האישיים, גם לא על המשברים הכלכליים שגרמו לחבריו להתגייס למענו לא פעם. בעבר היו לו מערכות יחסים קצרות עם השחקנית מונה זילברשטיין ועם המשוררת יונה וולך המנוחות. הוא היה נשוי לזמרת ולמלחינה ורד קלפטר, שממנה התגרש באמצע שנות ה־80. יש לו בן, אוריה, ממערכת יחסים שהיתה לו עם דורית פלד. אוריה גם הוא מוזיקאי.

"יש לי מגורים, מזון ותחבורה, אז מספיק לי. אני מבסוט", הוא אמר בנוקשות. "היו לי גם שנים קשות, הייתי למטה ולמעלה. אני אשקר אם אגיד שהכל טוב. יש גם רע בחיים, אבל אני לא רוצה לדבר עליו. דבר איתי על מוזיקה".

נשארו לך חברים מפעם?

"על השאלה הזו אני אענה ככה - אני לא מדריך נוער, אז מה אתה שואל אותי על חברים? שאל אותי על גיטרות, מוזיקה. אתה שואל אותי על מוסר של אנשים? אני לא ממחלק המוסר. דבר איתי על אמנות, אנשים לא מעניינים אותי".

אבל הכרת רבים במהלך החיים.

"אתה לא מבין? לא מעניינים אותי אנשים".

מעניין אותך מה שקורה במדינה?

"מעט מאוד".

אתה לא מוטרד?

"אתה מכוון אותי לפוליטיקה? אני לא רוצה להתעסק בפוליטיקה. יש לי קהל שמגיע מכל המפלגות, גם מהשמאל וגם מהימין וכולם אוהבים אותי, אז אני לא בוחר צד. אני מהאו"ם. מה אכפת לי? אני לא מוצא את עצמי במקום נכון כשאני מתעסק בפוליטיקה".

רגע לפני שהערב ייהרס, החזרתי את קלפטר לימים אחרים ויפים. שאלתי אותו אם הוא פעם הגדיר את עצמו כחיית רוקנרול אמיתית, כמו האמנים הגדולים שהעריץ, כמו ג'ימי הנדריקס. האמן שאל למה אני מתכוון, ואמרתי לו את השילוש הקדוש "סקס, סמים ורוקנרול".

"היו קצת עישונים, אבל לא היה אלכוהול", אמר, והנוקשות שהפגין כלפיי התחלפה בהתלהבות. "מה זה רוקנרול? כבר בגיל 16 היתה לי וספה, ובשנת 1990 היה לי אופנוע גדול ומרושע כזה. סוזוקי אינטרודר, 750 סמ"ק, ששימש אותי במשך לא מעט שנים. מאוד אהבתי אופנועים. נסעתי איתו בלילה להופעה באילת, עליתי איתו לירושלים. באיחוד של כוורת בשנות ה־90 הם נסעו עם ההסעה, ואני דהרתי מאחוריהם עם האופנוע".

"זה הניצחון. הגעתי אליכם"

איזה רגע תמסגר כהצלחה הכי גדולה שלך במוזיקה?

קלפטר חשב לרגע ואז חזר לחודש יוני 2019, למופע "דמיון חופשי" בהיכל התרבות בתל אביב, שבו הצטרפו אליו לבמה דני סנדרסון, ברי סחרוף, דויד ברוזה, דודו טסה ועוד. "יש לי תמונה מההופעה, שבה אני עומד ומרים ידיים ואולם שלם מוחא לי כפיים בעמידה. מאוד אהבתי. זה מראה את ההכרה שלהם, זה הניצחון, 'הגעתי אליכם'".

מתגעגע לרוק של פעם?

"אצלי אין פעם. גם היום טוב".

אתה מתחבר למוזיקה העכשווית?

"מוזיקה היא מוזיקה, אותה גברת בשינוי אדרת. כמו שפעם אמרו שמוצרט גדול יותר מפול מקרטני. כל אחד בזמנו. כל דור והאמנים שלו".

לפני שנפרדנו, קלפטר ביקש לתת לי את ספר שיריו "צליל מכוון", שבדברי ההקדמה שלו כתב שדר הרדיו המיתולוגי יואב קוטנר: "כשיצחק התחיל להתפרסם בתחילת שנות ה־70 היו כבר בארץ גיטריסטים גדולים, אבל הוא הפך לאגדה חיה עוד לפני שהגיע לגיל 25, גם בקרב להקות הקצב וגם במוזיקה הישראלית הממוסדת. הוא ניגן עם הטובים ביותר וסייע להם להיות עוד יותר טובים. נגינתו נעה בין עדינות מופלאה להתפרצויות אנרגיה, וכמעט מתחילת דרכו הוא יצר צליל שאופייני לו ורק לו".

לימור ביאו, ידידתו של יצחק שגם סייעה לו להוציא את ספר השירים, כתבה על הדף הראשון את ההקדשה "לאייל ברכות" ונתנה לאמן לחתום. יצחק לקח את העט, ובמאמץ רב שנראה בכל אות כתב "י. קלפטר". עברתי לא מעט דברים במהלך עבודתי העיתונאית, אבל זו בטח אחת המזכרות המרגשות שיישארו אצלי.

לא רציתי להכביד עליו יותר מדי, אז כשאלה אחרונה שאלתי את קלפטר אם הוא מרוצה ממה שהשיג בקריירה הארוכה שלו. האמן הסדיר את נשימתו ואמר בהחלטיות: "היום כן. זה נגמר לטובתי. אתה יכול לרשום את זה, 'זה נגמר לטובתי'".

לימור מיהרה להתערב: "זה לא נגמר, יש לו עוד הרבה מה להציע". קלפטר מייד עשה תנועה בידו וסימן ללימור שהוא מסתדר הפעם לבד. "בבקשה אל תתערבי בזה", ביקש, ואז אמר: "תכתוב 'זה נגמר לטובתי', ככה תכתוב".