כשבמהלך השיחה עם גיטריסט הג'אז ואיש העסקים אלבר דדון עולה האפשרות שהוא מנהל חיים כפולים - הוא צוחק ומציע אפשרות אחרת. "אולי חיים מרובעים", אומר המוזיקאי היהודי שחי באוסטרליה, שנחשב אחד השמות המוכרים בסצנת הג'אז של "היבשת שלמטה". "אני מנהל חיי מוזיקאי וחיי איש עסקים. אני גם פעיל בעולם התרבות ומארגן פסטיבלים, וגם יש לי את חיי הדוברות למען ישראל. ואני עושה זאת ללא בושה". רגע לאחר מכן הוא עוצר ואומר: "מובן שיש לי גם חיי משפחה, אז אולי בעצם מדובר בחיים מחומשים", הוא מוסיף צדדים לפעילותו ולאישיותו המורכבת ממילא.
דדון - או פשוט "אלבר", כפי שהוא נקרא כשהוא על הבמה ובכל אספקט בקריירה המוזיקלית שלו - הוא יליד מרוקו שעלה לישראל, חי וגדל בה עד שעבר לצרפת עם אהובתו האוסטרלית, בטרם היגר ליבשת הרחוקה בגיל 27. מאז הוא מנהל בה קריירה מוזיקלית שהולידה כבר 17 אלבומים, כמו גם קריירה מוצלחת מאוד בעולם העסקים, שהפכה אותו למיליונר כבר בגיל צעיר יחסית.
לצד עשייה מוזיקלית אישית הוא גם מפיק פסטיבלי ג'אז, וגם הקים את ה"בירדס בייסמנט" - מועדון ג'אז פופולרי בעירו, מלבורן, שבו הוא מעניק במה למוזיקאים ותיקים וצעירים. לצד אלה, הוא גם דובר רהוט ומשכנע בעד ישראל - לא משימה קלה בימים אלה, שבהם גם אוסטרליה הרחוקה, הוא אומר, התרחקה לחלוטין מערכיה הישנים ומייבאת אל אדמתה שנאת יהודים במסות.
"פעם ישראל נחשבה כוח מאחד בפוליטיקה האוסטרלית", הוא אומר בביקור בארץ, שבמהלכו יקיים שתי הופעות במועדון הג'אז "שבלול" בתל אביב, הערב ומחר. ילוו אותו בהן חבריו המוזיקאים הבינלאומיים בלהקת Jazz Alchemists, והחבורה תנגן מיצירותיו של אלבר ומקלאסיקות הבוסה נובה של אנטוניו קרלוס ז'ובים, וכן את היצירה "Israel Blues", שאותה כתב לאחר אירועי 7 באוקטובר.
"פעם היה קונצנזוס סביב ישראל - היום זה לא המצב. ההתייחסות לישראל היום בקרב שליחי ציבור בארצי מזכירה מעין כדורגל פוליטי. אלה שמתייחסים לישראל בכבוד ממוקמים בצד הימני של המפה הפוליטית - ואני מצר על כך, כי הייתי איש שמאל, אך אני לא מזדהה עוד עם הערכים של הצד הזה. יש כאן המון חשיבה שבטית, שמביאה להדרה של מי שלא חושבים כמו הרוב".
עד כמה אוסטרליה השתנתה מבחינת היחס ליהודים מאז עברת להתגורר בה?
"אוסטרליה הפכה להיות מאוד אנטישמית. הם כל כך אוהבים את העזתים עד שהם מייבאים אותם למדינה על בסיס שבועי. זה הופך את החיים שם קשים מאוד ליהודים. חוויית החיים שלי היום כיהודי באוסטרליה היא בלתי נסבלת. אני חוזה בדברים מקוממים, מכיוון שאף פעם לא האמנתי שמה שקראתי בתור ילד על מלחמת העולם השנייה בספרי ההיסטוריה יתרחש שוב.
"זה לא כמו בשנות ה־30, שבהן השנאה היתה מנוהלת על ידי הממשלה. עכשיו זה בעיקר עניין פופולרי של שנאה כלפי יהודים בשטח, ובזמן הזה הממשלה האוסטרלית הנוכחית מתנהלת בנאיביות בכל הנוגע למדיניות ההגירה שלה. אני אומר להם: אם אתם מביאים לכאן אוכלוסייה אנטישמית - אל תתפלאו שהאנטישמיות גואה. העם האוסטרלי לא השתנה, אבל האווירה השתנתה, ומערכת החינוך השכיחה את ההיסטוריה. כך שכיהודי או כישראלי, אתה זוכה לפחות ופחות אמפתיה מאשר לפני 20 שנה, כי החינוך קרס".
אתה עצמך נתקלת בגילויים ישירים של אנטישמיות באוסטרליה?
"אנשים מסתובבים עם דגלי פלשתין ומפגינים התנהלות אגרסיבית. הם חוסמים את רחובות העיר ומפגינים מול הבניין שאני עובד בו. בישראל אני מרגיש יותר בבית. זה קורה גם בהופעות שלנו. הייתי בישראל בזמן המערכה עם איראן וכתבתי על כך שיר. היום, כשאני מספר בהופעות על הרקע לכתיבתו, אני רואה מולי אנשים שקמים ויוצאים מהאולם. יש כאלה שמכסים את אוזניהם ולא מעוניינים להקשיב. זה מחזה בלתי ייאמן. הידע של הצעירים בנושא כל כך מעוות, והם מבולבלים לחלוטין מבחינה מוסרית".
לא מתגעגע לפריז
בטרם עבר לארץ הרחוקה, כאמור, הוא חי בפריז. שם, ב־1979, הכיר את דבי, רעייתו ואם ילדיו. השניים בחרו לעזוב את הבירה הצרפתית בעקבות כמה תקריות שנאה כלפי יהודים שהתרחשו באותה תקופה - הבולטת שבהן היתה הפיגוע במסעדת "גולדנברג", שבו שני מחבלי ארגון "אבו נידאל" פתחו באש ברחובות רובע המארה היהודי, ולאחר מכן ירו בסועדים במסעדה והשליכו לתוכה רימון.
"דבי ואני היינו שם, ממש שם", הוא מספר. "עזבנו את המסעדה דקות לפני שזה קרה. אחרי שהבנו מה קרה היא אמרה לי: 'אני רוצה לגדל משפחה, אני לא יכולה לחיות פה'. אז עברנו לאוסטרליה, ושם גידלנו ילדים ונכדים. האירוע הזה היה מחריד, שישה אנשים נרצחו שם".
אחרי שעבר לאוסטרליה, עם הזמן הפך לדמות מוכרת בסצנת הג'אז - הן בהיבט האמנותי והן בהיבט האדמיניסטרטיבי, כשהוא משתמש בידע ובמיומנות שלו מעולמו האחד כדי להקים מפעלי תרבות בעולמו האחר.
"אתה לא מדבר עם חמישה אנשים שונים, אלא עם אדם אחד שחולש על שלל תחומים", הוא אומר, מנסה להסביר את מערכת הכישרונות והעיסוקים המגוונת שלו. "כשהייתי צעיר, הרגשתי קצת לא נורמלי בשל כך שאני עושה כל כך הרבה דברים. בשלב מסוים משהו התעורר בי ואמר לי שזה בסדר לעשות מה שאני רוצה, ושאם למישהו יש בעיה עם זה - באמת לא אכפת לי. אני מקשיב רק לעצמי, לא לאף אחד אחר".
מה הבדל בין אלבר של העולם העסקי לבין זה שעולה על במות?
"זה אותו אדם בדיוק, אין הבדל. גם כשאני עולה על במה אני צריך להיות אחראי ולוודא שהכל מתנהל נכון, כך שאין הבדל בין הכנות האינטלקטואלית והמעשית שאתה צריך להפגין בכל אחד מהתחומים. אתה לא יכול להיות מרושל באספקט אחד מהחיים שלך וקפדן באחר".
"מקבלים אותי ברצינות"
איך הקולגות מהקריירה העסקית שלך מגיבים לעיסוק הנוסף שלך? זה סוג של אנומליה עבורם.
"אולי פעם הם הסתכלו עלי מבלי להבין אותי ממש, וזה נכון גם לגבי מוזיקאים שהסתכלו עלי ולא הבינו את הצד השני של חיי, אבל היום כל האנשים שמקיפים אותי כבר מבינים את מי שאני, וכולם מקבלים אותי ברצינות. אין חלק בחיי שבו אנשים לא חושבים שאני בכנות מושקע במה שאני עושה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו