בבואנוס איירס עמד פסנתר שחור, ועליו שלט פשוט: "ALON, YOU ARE NOT ALONE". על אותה במה עמד ושר מנואל וירטס, אחד הזמרים הגדולים והמוכרים בארגנטינה, ששר דואט עם מארינה מקסימיליאן. לרגע אחד הפכה הבמה למחווה חוצת יבשות: סולידריות מוזיקלית עם הפסנתרן החטוף בעזה, אלון אהל.
אבל זה לא היה הרגע היחיד שבו מקסימיליאן נגעה בקהל בארגנטינה: היא מצאה את עצמה מול מורים, מורות ותלמידים באולפנים ללימוד עברית של בואנוס איירס. במשך כמעט שעה פתחה את ליבה - שיחה שהתחילה בסיפור העלייה שלה והמשיכה עד לשאלות הקשות של מלחמה, טראומה וחיפוש אחר תקווה.
View this post on Instagram
היא סיפרה על נובמבר 1990, כשעלתה לישראל מאוקראינה עם משפחתה. על סבתה שאמרה מילה אחת - "סבובודה", חירות - כמניע לעזוב הכל מאחור. על מלחמת המפרץ שפרצה מיד כשהגיעו לדירתם ברמת גן, ועל הרגע שבו הבינה שהפכה לישראלית: זרים שדפקו על הדלת והביאו מסכות אב"כ, חלונות עם סלוטייפ שחור, והתחושה שכולם יחד בתוך אותו חדר אטום.
המוזיקה הייתה שם מההתחלה. הפסנתר שהמתין בבית עוד מברית המועצות הפך לדבר המרכזי של חייה. "המוזיקה מצילה. זו תרופה", אמרה לתלמידים, והסבירה איך שירים בעברית לימדו אותה את השפה, ואיך היום היא מחזירה לבנותיה את הרוסית דרך אותם כלים. "בלי מוזיקה הייתי כבר מזמן בבית משוגעים", הודתה בחיוך.
היא סיפרה שהמוזיקה שלה אינה אישית - היא גם כלי מחאה. מקסימיליאן דיברה על אלון אהל, הפסנתרן המוכשר שנחטף לעזה, והבטיחה להזכיר אותו בכל במה. היא סיפרה על הופעות שבהן הקרינה סרטון שלו מנגן מול משפחתו שנכחה בקהל. "זה נותן להם אוויר לנשימה", אמרה, והבהירה: "השבת החטופים היא המשימה העליונה של העם היהודי כרגע".
לצד זאת, היו גם רגעים קלילים יותר, מלאי הומור. היא שיתפה את הקהל באנקדוטות משפחתיות מצחיקות: על טעויות בשפה בין עברית לרוסית, על חברים שהבינו לא נכון מילים כמו "כר לי", ועל אמה שהגיעה בטעות במיני לבית הכנסת בבר מצווה של אחיה. הסיפורים האלה, אמרה, הם חלק מהקסם של עלייה - ההבדלים התרבותיים שהופכים לצחוק משותף.
והיו גם שיחות על אמנות בינלאומית. מקסימיליאן דיברה על השתתפותה בסדרה פאודה ועל תפקידה בסרטים הוליוודיים שעוסקים ב-7 באוקטובר ובמבצע "הביפרים". היא סיפרה על הפגישות עם נשות מוסד אמיתיות, על ההבנה שהחיים בישראל תלויים באנשים שנראים "רגילים לחלוטין", ועל האמונה שאמנות יכולה גם לרפא טראומה וגם לשנות את התדמית של ישראל בעולם.
בין הדמעות, הצחוק והשירים שהתנגנו גם בחדר הכיתה, נבנה חיבור עוצמתי. עבור התלמידים באולפן העברית זה היה שיעור מיוחד - לא רק בשפה, אלא בזהות, בזיכרון ובתקווה. עבור מקסימיליאן, זו הייתה הזדמנות להראות שהמוזיקה שלה היא לא רק קריירה - היא שליחות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו