יועצת פוליטית ביום וזמרת בלילה: "פתאום החזרת חטופים הפכה לסוגיה פוליטית"

את שירה החדש "בוא הביתה", שאותו כתבה יחד עם אריאל טוכמן, אריאל סגל מקדישה לחטופים הישראלים בעזה ולבני משפחותיהם. סגל, מבצעת ויוצרת שכתבה שירים לזמרים כמו פאר טסי, יובל דיין ולירן דנינו, נרתמה למאבק להשבת החטופים לארץ, ובכך היא מצטרפת לרשימה של אמנים שבחרו לתמוך במשפחות החטופים באמצעות שירים המוקדשים לנושא.

אלא שבמקרה של סגל (31) מדובר בהמשך ישיר של עבודתה היומיומית, שבמסגרתה היא פוגשת רבים מבני המשפחות, ונמצאת במגע ישיר עם מי שמנסים להשיב את יקיריהם הביתה כבר כמעט שנתיים: כשהיא לא כותבת שירים, סגל עובד כיועצת הפרלמנטרית של יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד. גם את הראיון שלפניכם היא מקיימת מחדר באולפני הרצליה, שם היא מלווה את רעייתו של לפיד, ליהיא, בהופעה תקשורתית.

"אני תמיד אומרת שאני חיה חיים כפולים", היא אומרת, בהתייחסה לשוני ההווייתי, האנרגטי והערכי שבין חיי היצירה לבין הפוליטיקה. "אבל האמת היא שאני דווקא רואה יותר דמיון בין שני הדברים שאני עושה, כי בסופו של דבר מה שהביא אותי לעשייה הפוליטית זה הצד החברתי שלה. לפוליטיקה יש הרבה כוח לעזור לאנשים ולעשות טוב, וגם במוזיקה יש את הדבר הזה. בסוף, לא מעט פעמים המוזיקה היא העוגן שלנו במציאות קשה ומורכבת.

"אחד הדברים שאני עושה עם יאיר זה לטפל בפניות ציבור שמגיעות אלינו. למשל, פונים אלינו אנשים עם צרכים מיוחדים, ונפגעי אלימות. אפילו אסירים פעם התקשרו אלי מהכלא כדי להתלונן על תנאי הכליאה שלהם.

"בסופו של היום, זה הדבר שאני הכי גאה בו. יש לי את הכוח לעזור לאנשים מול חומות של ביורוקרטיה ומול חוסר הצדק שהם מרגישים שנגרם להם. אני יכולה לבוא, להיות שם, להקשיב להם ובאמת לנסות לפתור את הדברים האלה".

אובדן בגיל צעיר

השיר החדש הוא בעצם נקודת מפגש בין שני העולמות שלך. זה שיר פוליטי.

"מצחיק שזה נחשב שיר פוליטי בימים האלה, כי מבחינתי זה עניין חברתי, ולא פוליטי. אני גם חושבת שרוב האנשים בישראל רק רוצים שזה יקרה כבר. חלק מהאבסורד הוא שהנושא הזה פתאום הפך לפוליטי, אם להחזיר את החטופים או לא, או באיזה מחיר להחזיר אותם. פתאום זו הפכה להיות סוגיה פוליטית, כשהיא לא אמורה להיות כזאת. יש כאן קריאה להשיב אותם, וגם אמירה על הכאב של משפחות החטופים.

"בעבודה יוצא לי לפגוש הרבה משפחות, והשיר הזה הוא הבעת תמיכה. הוא אומר - אכפת לנו, הכאב שלכם לא שקוף, והציפייה שהחטופים יחזרו היא לא רק שלכם. זה גם מציב סימן שאלה איזו חברה אנחנו רוצים להיות".

אמנם זו פסיכולוגיה בגרוש, אבל זה קל ומתבקש לקשר בין החיבור של סגל לנושא איחוד המשפחות לבין התייתמותה מהוריה בגיל צעיר. כשהיתה בת 5 איבדה הזמרת את אביה, מחזאי ורואה חשבון, למחלת הסרטן. בגיל 18 התייתמה מאמה, מרצה באוניברסיטת תל אביב וחוקרת בתחום דיני החברות, שנפטרה אף היא מהמחלה.

"היה לי תא משפחתי מדהים לפני שהוא אבד", היא אומרת. "היו לי הורים מדהימים. אחרי שאבא שלי נפטר אמא שלי גידלה את אחותי ואותי לבד, ונתנה לנו חיים מאושרים. היא לימדה אותי לחלום בגדול ולעשות את מה שאני רוצה ומאמינה בו. היא גם לימדה אותי להעריך את החיים ולהבין כמה הם יקרים.

"אבל כל כאב הוא שונה. אני לא שמה את עצמי בנעליים של משפחות החטופים - זה משהו אחר לחלוטין, אבל אני כן יודעת מה זה החלל הזה שנוצר כשאתה מאבד את האדם הכי קרוב אליך וקם על הרגליים בסופו של דבר".

יש לך מחשבות להיכנס גם לפרונט של הפוליטיקה, כחברת כנסת מן המניין?

"אני מאוד אוהבת לעשות את המוזיקה שלי, וגם אוהבת את מה שאני עושה כרגע בפוליטיקה. אני לא יודעת מה יהיה בעתיד, אבל עשייה חברתית בכל מקרה תהיה. מאז שהייתי ממש קטנה, אם הייתי רואה מישהו שנמצא במצוקה וקשה לו - ישר הייתי מתחילה לבכות. תמיד היה בי משהו שרואה את הדברים האלה, תמיד היתה האמפתיה הזו, לראות את הכאב של האדם שמולי".

חבל שהסנטימנט הזה לא רווח בקרב רוב שליחי הציבור בארץ.

"זה תמיד כואב לי שאומרים לי 'מה את קשורה לכנסת?'. אני מכירה הרבה אנשים בפוליטיקה שבאמת אכפת להם".