דויד ברוזה כפי שלא שמעתם: "הג'אז זה חלק ממני"

כשחושבים על הג'אז בארץ, לא מייד חושבים על דויד ברוזה, שכבר עשרות שנים יוצר בארץ ובעולם מוזיקה שהתקבעה בפנתיאון התרבותי שלנו במגוון ז'אנרים, כמו מוזיקת פולק, מוזיקה ספרדית, רוקנרול ושירי משוררים.

אבל מתברר שהאהבה הגדולה של ברוזה, שעליה גדל בבית, היא בכלל ג'מג'ומי הג'אז, וכעת הוא סוף־סוף מגשים את החלום הישן ומעלה מופע ג'אז שלם. זה יקרה במסגרת "ברוזהג'אז", המופע החדש שלו, בניהולו המוזיקלי של עומר אביטל ובהשתתפות עדן לדין, איתמר בורוכוב ואיתי מורחי. המופע יעלה בבכורה עולמית בגרסת החורף של פסטיבל הג'אז באילת, שיתקיים בסוף השבוע של 22-24 בפברואר. בפסטיבל גם יציינו במופע מיוחד את פטירתו בקיץ האחרון של דובי לנץ, המנהל המוזיקלי של הפסטיבל החל מ־2011.

"כילד, ג'אז תמיד היה בסביבה שלי", נזכר ברוזה. "לא ניגנתי ג'אז, כי זה תמיד נראה לי 'היהלום שבכתר', אבל גדלתי על זה, ובמשך השנים שיתפתי פעולה עם אמני ג'אז שונים והקפתי את עצמי בג'אזיסטים. הקהל שבא להופעות שלי יודע שהוא לא בהכרח יקבל את הביצוע המקורי של השיר כפי ששמע בהקלטה. זה אמנם לא ג'אז, אבל אני תמיד מאלתר ונותן לנגנים להביע את עצמם.

"בקורונה הוזמנתי על ידי בית הכנסת הגדול בניו יורק לכתוב מחדש את כל המוזיקה לתפילות של יום שישי. חילוני כמוני שמקבל הזמנה כזאת - מייד אמרתי שאני לא חושב שאני ראוי לזה, אבל הם התעקשו.

"נתקלתי בנגינה של עומר אביטל עם ההרכב שלו מחוץ לבית קפה בזמן הקורונה, כשלא היה אפשר להיכנס פנימה. הוא אחד מגדולי המוזיקאים בעולם שאני מעריך, וכשפגשתי אותו אמרתי לו 'בוא נעשה פרויקט יחד'. ככה התחיל הרומן שלנו. עבדנו שנה וחצי, הוא עשה עיבודים ממקורות ההשראה שלו, ויצרנו יצירה שנקראת 'Tefila'. מאז אנחנו מופיעים יחד, הרכב של 30 איש, וזו ממש פנטזיה".

ומתי הבנת שהגיע הזמן שתעשה מופע ג'אז?

"מעבר לזה שגדלתי בבית מוזיקלי, עם אמא שהיתה זמרת הפולק הישראלית הראשונה (שרונה אהרון; מ"כ) - תמיד שמעו בבית ג'אז. תוך כדי העבודה עם עומר זרקתי לו 'אולי נעשה ערב ג'אז'. הרגשתי שזה מתאים עכשיו. הוא נדלק, והתחלנו לעבוד עם חבורת הנגנים שמופיעים במקום שלו בניו יורק. אלתרנו סביב שירים שלי, ולאט־לאט בשנתיים האלה פיתחנו שפה. אמרתי לו שאני פונה לפסטיבל הג'אז, כי עכשיו, כשאני חוגג 40 שנה ל'האישה שאתי', הייתי רוצה לתת לזה וריאציה גם על במת הפסטיבל. במופע הפכנו שירים מהרפרטואר שלי לסטנדרטים של ג'אז".

"הפצע לא ייעלם"

ברוזה היה מהראשונים שלקחו גיטרה אחרי 7 באוקטובר והופיע בלי הפסקה בכל הארץ כהרגלו. "קיימתי יותר מ־120 הופעות במלחמה. פגשתי חיילים, מפונים. אין מדינה כזאת בכל העולם - מדינה שיורה, בוכה, שרה, מגינה על עצמה, מתאבלת ומתחזקת בו־בזמן, תוך כדי ששרים שירים. הפצע הזה לא הולך להיעלם בקרוב".