שלום לתמימות: "לאט־לאט יש הבנות שמתחילות לצוץ אצלי, ועוד יבשילו לתובנות"

אולי עוד מוקדם לכתוב, כמו היכולת לכתוב שיר, שמגיעה רק ברגע שיש טיפה של פרספקטיבה. רגע אחרי זמן האמת. ואנחנו הרי עדיין בתוך האירוע. פטריית עשן שעוד לא התפוגגה אחרי פצצה נוראה וקטלנית. השקט שאחרי הבכי והדם, ההלם מהרוע, וממה שראו העיניים, ממה שחוו אנשים, וממה שהתודעה עוד לא מצליחה לעכל. אולי רק שמשהו פה לא יחזור להיות כשהיה.

אני נזכרת בימי קפלן אי שם, בעידן אחר שלפני ה-7 באוקטובר, אני זוכרת את הקיטוב, את הקונפליקט הקשה שהזנו אותו עוד ועוד, עם אחד, שני קטבים, נלחמים זה בזה, על מהות. זוכרת את האנרגיה, ואת האיבה הגוברת. אני זוכרת שחשבתי לעצמי בדאגה, לאן זה הולך, איך זה ייגמר.

ואמא שלי שאומרת: "והאויבים יושבים על הגדרות ורואים את כל זה, ורק מחכים לרגע הנכון". ואז הגיע ה-7 באוקטובר. יש הבנות שמתחילות לצוץ אצלי, ועוד יבשילו לתובנות. ימין, שמאל, דיאלוג, כל התפיסה הזאת. מה חשבנו לעצמנו? אני רוצה לומר שוב "שלום לתמימות".

רונית שחר. צילום: חן לי פישמן

היהדות והישראליות, לתוך הפרצוף שלנו. מי ששכח, הן הדלק לשנאה. היותינו. זה הכל. אני יודעת שמכאן גם מתחילה אחדות, אנחנו כבר מרגישים אותה. היא תמיד שם, מעבר לדעתנות ולאגו. הלוואי שפשוט נכיר בה, ונישמר מפני עצמנו. כל מה שמריח פוליטיקה, פילוג, חשבונות, אשמות והאשמות. בבקשה פחות. אולפני הטלוויזיה והרשת, פחות לפלג. בואו נהיה מדויקים, מאוחדים יותר, מחוזקים ומנצחים.
לכל זמן, ועת לכל חפץ. ועכשיו הזמן להלחם על החיים, ולהחזיר את אנשינו הביתה. אין דבר אחר.

אני גם רואה את הרוח המדהימה של כולנו כאן, וחושבת שיכול להיות שהמדינה נגמרה ב-7 באוקטובר. ואנחנו, כל האזרחים היפים והמרגשים כאן בונים אותה ממש עכשיו מחדש.

הביאה לפרסום: מאיה כהן