ביום שבת 7 באוקטובר קמנו מוקדם בבוקר לצלילי אזעקה. בהתחלה חשבנו שמדובר בטעות, ולאט־לאט, כשאנחנו צמודים למהדורת החדשות, הבנו שזאת המציאות. תחושה של חוסר אונים.
ביום שלמחרת הרגשתי כי חייבים לעזור איכשהו, בכל דרך, אז נכנסתי לחדר עם גיטרה, מהסיבה הפשוטה שיש במוזיקה הכוח לרפא או לפחות לבטא.
מצטט מתוך השיר שנכתב באותו יום, "בשורה טובה":
"ימים שלא מוצאים בהם מילים
ימים שמנסים להירגע
רחוב שאז היה מלא חיים
עכשיו רק מחכה לאהבה
אולי רק לבשורה טובה".
באופן טבעי מייד יצאנו אל הדרך להגיע אל המשפחות שחוו את התופת הבלתי ניתנת לתיאור. כשהגענו לים המלח ופגשנו את מפוני קיבוץ בארי ואת מפוני מגן ניגשה אלינו אישה שניתן היה לראות כי היא שבורה לרסיסים. היא אמרה לנו: "אל תשכחו אותנו".
ענינו לה: "אנחנו פה איתכם, מה זאת אומרת לשכוח?"
השיבה לנו: "עכשיו כולם יבואו, אבל מה יקרה בעוד שלושה חודשים..."
אמרנו: "לא נשכח".
מאז לא הפסקנו להסתובב במלונות המפונים, לשיר, לדבר, לחבק, לשתוק יחד איתם. יחד היא מילת המפתח. וכמו שכתבתי בהתחלה, יש למוזיקה כוח לבטא את מה שמתחולל בנימי הלב.
אז אסיים בציטוט נוסף מהשיר:
"אולי אני בכלל עומד באמצע הדרך
חשוך מדי ואין איך לעקוף
בינתיים הפרחים שמסביבי נובלים
אבל עוד לא הגעתי אל הסוף".
דבר אחד ברור באופן מובהק: עם ישראל ערבים זה לזה. עם ישראל חזק. עם ישראל חי. אמן, ושכולם יחזרו הביתה בשלום.
הביאה לפרסום: מאיה כהן
***
בימים בהם כולנו צמאים לחדשות טובות, מוציאים אליאנה תדהר ולי בירן את "בשורה טובה", שיר חדש שכתבו והלחינו בצל המלחמה. השיר הזה מגיע אחרי שהם, כמו רבים מאמני ישראל, מופיעים בפני משפחות העוטף שפונו לבתי מלון ברחבי הארץ, פוגשים, מחבקים ומשמחים את הילדים, עולים ללייב יומי באינסטגרם לנסות לעודד את הקהל שלהם וכעת מנסים דרך המוזיקה להביע את התחושות והרגשות שכולנו מרגישים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו