מילים. מכל הדברים בעולם שיש בהם איזה כובד עלי, איזה חוסר יכולת להתמודד - מילים תמיד קלות לי. יוצאות מהגוף בלי מאמץ אמיתי, נותנות שמות לכאבים, מדברות אהבה, ממלמלות פסוקי תפילה, כותבות לי את השירים. כשהייתי קטנה הרגשתי שזה קצת כוח־העל שלי, שאני יודעת לשים את המילים בדיוק במקום שהן צריכות להיות. שיש לי דרך משלי לומר את כל מה שאי אפשר.
7 באוקטובר היה היום שבו איבדתי את המילים. לא הספקתי להבין מה קורה, לנקות את קורי השינה מהעיניים, וחבר שלי ארז קיטבג, עלה על מדי ב' ואמר לי: נוסעים. לא הצלחתי לארוז תיק. שמתי בו כל מה שלא צריך ובכיתי כל הדרך לנתניה. הוא המשיך לדרום.
היום הראשון של המלחמה היה משתק. אני מרגישה שאין מספיק עברית בעולם כדי לתאר עד כמה. כל השפות הלכו לי לאיבוד. לכן אני עוברת ליום השני ולכל מה שבא אחריו.
ביום השני פגשתי את העם שלי מגייס תרומות, מחלץ, משמח ומנחם משפחות, מנהל חזיתות, את כולן. פגשתי אותו נלחם, בחזית ובעורף, מול אויבים על האדמה ומול אויבים ברשת. פגשתי אותו בדרכים, בבתי החולים, במלונות, בשטחי הכינוס. כולם התגייסו, לא כופפו את הראש, כל אחד עשה מה שהוא יכול, וחלק עשו מעל ומעבר למה שאפשר לדמיין.
כשנסעתי בדרכים האלה ופגשתי את כולם, כשיצאתי מתוך הכאב שלי אל הכאב של כולם, לא הייתי צריכה עוד מילים. החיים דיברו. מה זה דיברו - שאגו. דרשו מהגוף הכואב, הכועס, המתאבל. מתוך התופת, מתוך האבל, פגשתי את זעקת החיים הגדולה. את תנועת החיים.
אני אוהבת את העם שלי. תראו מה עשינו: קמנו כעוף החול מתוך החושך האינסופי הזה. כשאיבדנו את המילים, הפכנו בבת אחת להיות מאבק.
הביאה לפרסום: מאיה כהן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו