"הקלה עצומה": הסוד שזוכת האוסקר שמרה עד הרגע האחרון

המוזיקאית האיסלנדית האקספרימנטלית הילדור גודנאדוטיר (43) לא ממש תיכננה להפוך לאחת המלחינות המהוללות והמצליחות ביותר בהוליווד. אבל זה בדיוק מה שקרה.

ב-2020, הפסקול הצורמני והמטריד שכתבה גודנאדוטיר עבור "ג'וקר", בכיכובו של חואקין פיניקס, זכה באוסקר ובגלובוס הזהב. במקביל, הפסקול האמביינטי שלה עבור הסדרה "צ'רנוביל" - שעשה שימוש בהקלטות שטח שבוצעו במתקנים גרעיניים - זכה בפרס אמי ובפרס גראמי.

וכך, בין לילה כמעט, מצאה את עצמה המלחינה ההרפתקנית והלא קונבנציונאלית עם שלושת-רבעי מהפרסים הדרושים על-מנת להצטרף למועדון המצומצם והיוקרתי של זוכי EGOT (בו חברים רק מי שזכו באמי, גראמי, אוסקר וטוני).

"זה קרה לגמרי בטעות", אומרת גודנאדוטיר ל"ישראל היום" בחיוך כובש. "לא ידעתי שהמועדון הזה קיים בכלל. אני חושבת שהפעם הראשונה ששמעתי עליו הייתה אחרי שזכיתי בגראמי. הבמאי של 'צ'רנוביל' אמר לי 'אה, יופי, עכשיו את EGO', ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני. זה דבר נחמד מאוד, כמובן. אבל הוא גם לא כל כך חשוב עבורי".

המפגש עם גודנאדוטיר מתרחש במהלך פסטיבל הקולנוע של ציריך, אליו הגיעה כדי לקבל פרס הוקרה על יצירותיה הקולנועיות והטלוויזיוניות. מלבד "ג'וקר" ו"צ'רנוביל", היא חתומה גם על פסי הקול של סרטים רבים, ביניהם "טאר המנצחת", "נשים מדברות", "סיקאריו 2" ועוד. בנוסף, הוציאה ארבעה אלבומי סולו (גודנאדוטיר היא צ'לנית בהכשרתה), חיברה יצירות עבור התאטרון, תרמה מוזיקה למשחקי וידיאו, ושיתפה פעולה עם רשימה ארוכה של מוזיקאים ניסיוניים.

הפרויקט הנוכחי של גודנאדוטיר הוא סרט האימה הפוסט-אפוקליפטי המצוין "28 שנה אחרי: מקדש העצמות", של הבמאית ניה דה קוסטה, שעלה לאקרנים בישראל בסוף השבוע האחרון. זהו שיתוף הפעולה השלישי בין השתיים - אחרי סרט האימה "קנדימן" (2021) ו"הדה" (2025), עיבוד למחזה "הדה גאבלר", של איבסן.

"ניה היא במאית נהדרת", מחמיאה גודנאדוטיר לשותפתה היצירתית. "היא מאוד פתוחה בגישה שלה לשיתוף פעולה ולעבודה עם סאונד. היא נותנת המון מקום לרעיונות, והיא לא חוששת לעבוד בצורה לא מסורתית. זה מצוין עבורי, כי ככה אני אוהבת לעבוד".

שלושת הסרטים שעשיתן יחד שונים מאוד זה מזה. עד כמה העבודה על המוזיקה שלהם הייתה שונה?

"למרות ההבדלים העצומים בין הפרויקטים, התהליך עצמו לא היה מאוד שונה, וכך גם הדיאלוג ביני לבין ניה. אני נכנסת לתהליך בשלב מאוד מוקדם. אני קוראת את התסריט ומתחילה לפתח רעיונות שמלהיבים אותי. אני מחפשת את המקומות שבהם אני יכולה לתרום ולהיות שימושית. אני מתחילה לשלוח סקיצות ורעיונות מוזיקליים זמן רב לפני שהצילומים מתחילים".

זו דרך יוצאת דופן לעבוד, לא? לרוב, המלחין נכנס לתמונה רק בתום הצילומים. בפרויקטים שאת עובדת עליהם, לעומת זאת, המוזיקה בעצם נטועה ב-DNA של היצירה ומשפיעה עליה. קראתי שב"ג'וקר", למשל, הבמאי טוד פיליפס השמיע מוזיקה שלך על הסט בזמן הצילומים, והדבר השפיע מאוד על תצוגת המשחק של חואקין פיניקס.

"נכון, זה יוצא דופן. אבל זה נהדר עבורי, כי כבר בשלב מוקדם אפשר להבין את הכיוון המוזיקלי שאליו הסרט הולך, ואפשר להשמיע את הדברים לשחקנים ולצלם וליתר אנשי הצוות. הייתי מוזיקאית ומלחינה זמן רב לפני שהתחלתי לכתוב מוזיקה לסרטים ולטלוויזיה. הוצאתי ארבעה אלבומי סולו לפני שהתחלתי לכתוב פסי קול. אז אנשים שרוצים לעבוד איתי מכירים את הצליל שלי ואת מה שאני עושה. זה נותן לי את החופש להיות עצמי. להיכנס לתהליך בשלב מאוחר הוא דבר שפחות מתאים לי. אני שומעת סיפורי זוועה ממלחינים שמתבקשים לכתוב קטעים מוזיקליים שנשמעים כמו קטעים של מלחינים אחר".

זה בטח הדבר הכי מעצבן שיכול לקרות למלחין.

"לגמרי. ברוב המקרים זה גם מעיד על כך שהסרט למעשה נערך לצלילי פסקול זמני, שנלקח מסרט אחר, ולא לצלילי מוזיקה מקורית, שחוברה במיוחד עבור הסרט שנמצא בעבודה. פעמים רבות קורה שלבמאי קשה להיפרד מהמוזיקה הזמנית שהוא השתמש בה בעריכה לטובת המוזיקה של המלחין שנשכר לעבוד על הסרט. הוא מתרגל אליה ועורך את הסרט על-פי הקצב שלה. מוזיקה מעצבת את הדרך שבה הדברים קורים על המסך. זו עוד סיבה מצוינת להיכנס לתהליך בשלב מוקדם: כדי להימנע משימוש במוזיקה זמנית".

מה קורה במקרה של סרט המשך כמו "28 שנה אחרי"? היית צריכה להישאר נאמנה לפסי הקול של הסרטים הקודמים? האם הבמאי דני בויל, שנמנה על מפיקי הסדרה, הגביל אותך באיזושהי צורה?

"שאלה מעולה. זה היה מקרה מאוד מעניין. גם כי כבר היו את שני הסרטים הראשונים, '28 יום אחרי' ו'28 שבועות אחרי', שנעשו לפני עשרים שנה. אבל גם כי בזמן שאנחנו עבדנו על 'מקדש העצמות', דני בויל בעצם ביים את סרט ההמשך שלו, '28 שנה אחרי', שיצא לאולמות חצי שנה לפני הסרט שלנו, והוא עבד עם מלחינים אחרים.

"אז קראתי את התסריטים של שני סרטי ההמשך, וידעתי מה הולך לקרות בהם, אבל הדבר המטורף הוא שלא היה לי שום מושג לגבי הכיוון המוזיקלי של '28 שנה אחרי'. כי המפיקים החליטו להפריד בין שני הסרטים באופן מוחלט. הייתי כל כך לחוצה כשראיתי את הסרט של דני בקולנוע. כי כבר סיימתי לכתוב ולהקליט את כל המוזיקה של 'מקדש העצמות'. ועדיין לא היה לי מושג איך '28 שנה אחרי' הולך להישמע! זו הייתה דרך מאוד לא שגרתית לעבוד. אבל כשראיתי את הסרט, נרגעתי מאוד. זו הייתה חוויה מורטת עצבים, אבל גם הקלה עצומה".

2020 הייתה שנה עצומה עבורך. זכית באמי באוסקר ובגראמי, ולרגע גם היה נראה שאת מצליחה לפתוח את הדלת למלחינות נוספות בתעשייה ההוליוודית. האם באמת יש היום יותר הזדמנויות עבור מלחינות? או שהתחום נותר גברי ברובו, כפי שהיה תמיד?

"זה נכון שהייתה התלהבות אדירה לשכור מלחינות בעקבות הזכיות שלי. אבל אני מרגישה שלא קרה מספיק. היה צריך לקרות יותר. אני חושבת שלנשים יש כל כך הרבה להציע בכל מה שקשור למוזיקה ולסטורי-טלינג ולעשיית סרטים. הלוואי שהייתי רואה יותר נשים בתחום. אני כן מרגישה שיש יותר במאיות. אבל האם יש יותר מלחינות? אני לא בטוחה".

מה לגבי העתיד? נשאר לך רק פרס טוני כדי להשלים את ה-EGOT. יש לך איזשהו פרויקט מתוכנן בברודוויי?

"אני עובדת כרגע על כמה אופרות, ויש לי גם פרויקט לתאטרון. אם זה יקרה בסוף, זה יהיה נהדר, כי אז אני אוכל להפסיק להיות EGO. פחות מחמיא לי להיות EGO. זה גורם לי להישמע כמו אגואיסטית".