חצי שנה בלבד אחרי עלייתו לאקרנים של "28 שנה אחרי" – החלק השלישי והמפתיע לטובה בסדרת סרטי הזומבים הפוסט-אפוקליפטית שהושקה בידי הבמאי דני בויל והתסריטאי אלכס גרלנד ב-2002 – מגיע אלינו כעת החלק הרביעי, "28 שנה אחרי: מקדש העצמות", ומספק הפתעה מרעישה נוספת.
ראשית, מפני שמדובר בסרט שונה מאוד מקודמו. שנית, מפני ש"מקדש העצמות" מתכבד להיות אחד הסרטים היותר קיצוניים והפחות נעימים לצפייה שיצאו מאולפן הוליוודי גדול בעת האחרונה. עד כדי כך שיצאתי מהאולם בסוג של הלם.
הסיפור של "מקדש העצמות" ממשיך בדיוק מהמקום שבו הוא נפסק בסופו של "28 שנה אחרי". הנער החביב וחסר האונים ספייק (אלפי וויליאמס), שעמד במרכז הסרט הקודם, פוגש חבורה מופרעת ורצחנית של צעירים, ששואבת את השראתה מדמותו של מנחה תוכניות הילדים ג'ימי סאוויל (שהיה נערץ בחייו, ושנחשף לאחר מותו ב-2012 כפדופיל מפלצתי שהתעלל במאות קורבנות צעירים לאורך השנים).
מנהיג החבורה, שמגולם בידי ג'ק אוקונול, מזמין את ספייק לקחת חלק במעלליה האיומים והנוראיים של החבורה – שמשלבים בין אולטרה-אלימות בסגנון "התפוז המכני" לבין ריקודים ילדותיים בסגנון "הטלטאביז" – ולספייק המסכן אין ממש ברירה אלא להסכים.
בינתיים, ד"ר קלסון (רייף פיינס), הרופא מכוסה היוד שגם בו פגשנו בסרט הקודם, ממשיך לתחזק את אנדרטת העצמות העצומה שהוא בנה, ופוצח במערכת יחסים לא צפוייה עם סמסון – זומבי אימתני שמתרוצץ ביערות בעירום מלא תוך כדי שהוא תר אחר מוחות אנושיים שניתן לזלול אותם.
כמו שאתם יכולים לנחש, שני קווי העלילה הנ"ל ייפגשו בסופו של דבר. אבל סמכו עלי כשאני אומר לכם שאין שום סיכוי שתצליחו לנחש איך זה יקרה בדיוק. שום סיכוי.
מלבד השחקנים (שממשיכים כולם מהסרט הקודם) והתסריטאי אלכס גרלנד, שנמצא כאן במיטבו, כמעט כל הצוות היצירתי של "מקדש העצמות" הוא אחר מזה של "28 שנה אחרי". מי שהחליפה את דני בויל בכס הבימוי היא ניה דה קוסטה ("קנדימן", "המארוולס"), מי שהחליפה את להקת Young Fathers בגזרת הפסקול היא המלחינה האיסלנדית זוכת האוסקר הילדור גודנאדוטיר, ומי שהחליף את אנתוני דוד מנטל, צלמו הקבוע של דני בויל, הוא שון בוביט.
מצד אחד, התוצאה הרבה פחות ניסיונית ופרועה מזו שיצאה תחת ידו של בויל בסרט הקודם. מצד שני, סרטה של דה קוסטה נבזי יותר ומטורף יותר, והרעיונות שהוא חוקר מעניינים, מקוריים ורלוונטיים מאלה שנחקרו ב"28 שנה אחרי".
כל השחקנים עושים עבודה מצוינת. רייף פיינס מגביר ל-11 (באופן מילולי) ומגיש כאן את אחת ההופעות המדהימות והאיקוניות של הקריירה שלו. לא פחות. ג'ק אוקונול, מצדו, מעולה בתור הנבל הבלתי נסבל, ואילו צ'י לואיס-פארי, שמגלם את סמסון, הזומבי עצום הממדים, מצליח לאתר את האנושיות שמסתתרת בתוך דמותו, ומספק תצוגת משחק מפתיעה מאוד.
כפי שכבר ציינתי, "מקדש העצמות" אינו סרט קל לצפייה, ויש בו כמה רגעים מאתגרים במיוחד שגרמו לי לנוע בחוסר נוחות במושב. אחד מהם מגיע כבר בדקות הראשונות של הסרט, ובמהלכו תוכלו לראות כיצד בחור צעיר מדמם למוות באיטיות. בתוך כך, יש כאן גם רגעים שגרמו לי לצחוק בקול רם, וכמה רגעים שבהם לא האמנתי שמה שאני רואה על המסך אמיתי.
בסופו של דבר, "מקדש העצמות" הוא סרט סדיסטי, ניהיליסטי ושטניסטי שייקח אתכם למסע מופרע ובלתי נשכח אל תוך האפלה. זוועתון אימה אינטימי ושערורייתי שלאחריו לא תוכלו להקשיב לשיריה של להקת דוראן דוראן באותה צורה.
זהו סרט זומבים שלא ממש מרגיש כמו סרט זומבים. זהו סרט המשך שלא ממש מרגיש כמו סרט המשך - למרות שהוא כן. סצינת הסיום, שכבר מניחה את היסודות לסרט הבא בסדרה, מבהירה זאת, כמובן (וגם היא גרמה לי לצחוק בקול רם, אגב).
כנגד כל הסיכויים, סדרת הסרטים הזאת רק הולכת ומשתפרת ככל שהיא נמשכת. בקצב הזה, קצת מפחיד לחשוב מה החבר'ה יכינו לנו בפעם הבאה.
"28 שנה אחרי: מקדש העצמות", ארה"ב/בריטניה 2026
ציון: 4 כוכבים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
