היה קל לקחת את דיאן קיטון כמובנת מאליה. אבל לא הייתה כוכבת כמוה

דיאן קיטון, שהלכה לעולמה אתמול (שבת) בגיל 79, הייתה שחקנית ייחודית ונדירה שהצדיקה את השימוש בביטוי "חד פעמית". לא הייתה מישהי כמוה לפניה. ספק אם תהיה מישהי כמוה אחריה. ולא, זו לא הגזמה. השילוב חסר המאמץ והלכאורה בלתי אפשרי שביצעה בין צניעות, לפגיעות, ליופי, לשטותניקיות, לאינטליגנציה, לעדינות, לעצבנות, לחוסר ביטחון, היה לגמרי שלה. עד כדי כך שהיא לא נזקקה להתאים את עצמה להוליווד. הוליווד התאימה את עצמה אליה. או כך לפחות זה נראה.

התפקידים ה"דודתיים" והקצת פחות מתוחכמים שקיטון עשתה בשני העשורים האחרונים לחייה (כמו "מועדון הספר הטוב" ו"החתונה הגדולה", לדוגמה) בוודאי תרמו לכך שבשלב מסוים התחלנו לזלזל בה ולקחת אותה כמובנת מאליה, והם ללא ספק סייעו להשכיח עובדה פעוטה אך קריטית למדי: בשנות השבעים והשמונים של המאה שעברה, דיאן קיטון הייתה אחת משחקניות הקולנוע המוכשרות, הקוליות והכריזמטיות בעולם, ולא משנה באיזה ז'אנר.

היא הלכה ראש בראש עם הכוכבים הגבריים הגדולים ביותר והסקסיים ביותר בסביבה, ואף פעם לא יצאה משם כאשר ידה על התחתונה. היא עבדה עם היוצרים הצעירים הלוהטים ביותר בהוליווד, ותמיד היה נראה שהם רודפים אחריה כדי שתסכים לשתף איתם פעולה, ולא להפך. הנשיות המורכבת והלא מתנצלת שהיא הביאה למסך הייתה מסעירה, חריגה ופורצת דרך, וכולם רצו חלק.

בתחילת הקריירה שלה, קיטון הייתה המוזה של וודי אלן, והיא הייתה ונותרה שותפת המסך המוצלחת ביותר שלו. היכולות הקומיות-רומנטיות המופלאות והמתוקות שלה קיבלו ביטוי בכל סרטיהם המשותפים (שכללו קלאסיקות כמו "שחק אותה, סם", "אהבה ומלחמה", "ישנוני" ועוד), אך הגיעו לשיאם, כמובן, ב"הרומן שלי עם אנני" (1977) – ככל הנראה סרטו המצחיק ביותר והאהוב ביותר של אלן.

מעבר לכך שהתפקיד המקסים, הכובש והסמי-אוטוביוגרפי כאנני הול הביא לה את האוסקר וגרם לדור שלם של גברים להתאהב בה, הוא גם הפך את קיטון ה-Tomboy לאייקון אופנה יוצא דופן. כי שוב, גם במחלקת הלבוש, אף אחד לא עשה את זה כמו קיטון.

במקביל, קיטון נבחרה להיות האישה היחידה בסאגת "הסנדק" (1972), וגם כאן, פרנסיס פורד קופולה הלך לקראתה כאשר ליהק אותה לתפקיד למרות שהייתה גבוהה באופן משמעותי מאל פאצ'ינו, השחקן שגילם את בעלה (האגדה מספרת שכאשר השניים צילמו סצינות משותפות, קיטון הלכה על הכביש, בעוד שפאצ'ינו הלך על המדרכה). ההופעה שלה ב"הסנדק", כך אמרה בזמנו, התבססה על איך שהרגישה בעת הצילומים, כאישה הכמעט יחידה על סט מלא בגברים. בתוך כך, לפני שהסכימה להשתתף בסרט ההמשך, דרשה שקופולה יכתוב לה תפקיד קצת יותר רציני ומעניין. וכך היה.

גם כשביקשה "להוכיח משהו", לא ניכרו על פניה של קיטון סימני מאמץ. למשל, מיד לאחר זכייתה באוסקר על "הרומן שלי עם אנני", סובבה את ההגה בחדות ועשתה את "מחפשת את מר גודבאר" (1977), דרמה בעלת גוונים מיניים וסנסציוניים שסיפקה לה את אחד מתפקידיה התובעניים והנועזים ביותר. כמה שנים לאחר מכן הפכה לצמודתו של וורן בייטי, והוא ליהק אותה לתפקיד מרכזי באפוס ההיסטורי "אדומים", שסיפק לה תפקיד תובעני נוסף (ומועמדות נוספת לאוסקר).

שנות השמונים היו קשוחות עבור קיטון, אך היא המשיכה לקחת סיכונים ומעמדה כאייקון פמיניסטי המשיך להתחזק. לפעמים סרטיה התקבלו בחמיצות או באדישות - כמו למשל במקרה של "המתופפת הקטנה" (1984), מותחן על-פי ג'ון לה קארה שבו גילמה שחקנית אמריקאית שמגוייסת בידי המוסד. אך בפעמים אחרות, קיטון קלעה בול. קחו את הלהיט הקופתי המפתיע "בייבי בום" (1987), לדוגמה: קומדיה אייטיזית על אם חד הורית שסימנה את שיתוף הפעולה הראשון של קיטון עם התסריטאית-במאית ננסי מאיירס.

היו לקיטון להיטים נוספים, כמובן. אך להוציא את "חדרו של מרווין" (1996), שבו גילמה אישה חולת סרטן לצד מריל סטריפ ולאונרדו דיקפריו הצעיר (תפקיד שהביא לה מועמדות שלישית לאוסקר), היא בעיקר עשתה קומדיות. בסרטי "אבי הכלה", שהצליחו מאוד בקופות, חברה לסטיב מרטין. ב"מועדון האקסיות" (1996) איחדה כוחות עם בט מידלר וגולדי הון ויצרה סרט פולחן נדיר עבור נשים בגיל מסוים. באותה תקופה גם הרחיבה את תחומי העניין והעיסוק שלה והחלה לביים.

על אף שהמשיכה להיות פעילה ממש עד סוף חייה, תפקידה הגדול האחרון של קיטון הגיע כנראה ב-2003 כאשר הופיעה לצד ג'ק ניקולסון בקומדיה הרומנטית "באהבה אין חוקים", של ננסי מאיירס. זה גם היה התפקיד שהביא לה את המועמדות הרביעית (והאחרונה שלה) לאוסקר. ניקולסון כבר היה בשנות השישים לחייו, וקיטון הייתה בשנות החמישים שלה – לא שילוב רומנטי שכיח בהוליווד. אך שתי האגדות המזדקנות הצליחו לגרום לחיבור הזה לעבוד בצורה נפלאה, והסרט ריסק את הקופות בצורה שכבר אינה אפשרית כיום.

ב-2018 מאיירס סיפרה שבשלב מסוים ההופעה של קיטון על הסט הייתה כה אמינה, טבעית ומשכנעת שניקולסון החל בטעות לחשוב שהיא באמת מאוהבת בו. הוא פשוט לא הצליח להפריד בין קיטון השחקנית לבין קיטון האמיתית. ואם אחד השחקנים הגדולים בכל הזמנים נפל בפח שטמנה לו, מה נאמר אנחנו?