השחקנית דיאן קיטון הלכה לעולמה

השחקנית האמריקנית דיאן קיטון, זוכת פרס האוסקר על תפקידה הקלאסי כאנני הול בסרטו של וודי אלן מ-1977, הלכה לעולמה בגיל 79. הקריירה של קיטון, שנמשכה למעלה מחמישה עשורים, סימנה אותה כאחת הדמויות המשפיעות והאהובות בתולדות הוליווד.

בראיון שנתנה בשנת 2019 ל"ישראל היום" אמרה: "אני בגיל שבו המוות הוא נושא שעולה לא מעט במחשבות, וזה מפחיד. לפעמים אני חושבת שאולי מוטב שאלך לרופא שייתן לי את הזריקה הסופנית, ואוכל לסיים במוות נוח ושקט. אבל כל המחשבות הללו הן למעשה פנטזיות, כי אין דרך לדעת איך הכל ייגמר". 

קיטון נולדה בלוס אנג'לס ב-1946 בשם דיאן הול, כבר בתיכון שיחקה בהצגות, ולאחר שסיימה ב-1964, למדה דרמה בקולג׳, אך עזבה ועברה לניו יורק כדי לנסות את מזלה בתיאטרון. היא אימצה את שם נעוריה של אמה - קיטון, כשם הבמה שלה, משום שכבר הייתה רשומה שחקנית בשם דיאן הול באיגוד השחקנים.

ב־1968 לוהקה להפקת ברודווי של ״Hair״ כמחליפה לתפקיד של שילה. לימים, סיפרה כי בתקופה הזו סבלה מבולימיה, לאחר שהבמאי העיר לה שעליה לרדת במשקל - אך הבהירה שאינה מאשימה אותו: "הפכתי למומחית בהסתרה. אתה חי חיים מאוד מוזרים - חיים של שקר". קיטון הצליחה להחלים בעזרת טיפול, אך הודתה שהמחלה גזלה ממנה את היכולת ליהנות מהופעותיה על הבמה.

בהמשך כיכבה במחזה של וודי אלן ״שחק אותה, סם״, שעליו קיבלה מועמדות לפרס טוני. הופעת הבכורה שלה בקולנוע הייתה ב-1970 ב״Lovers and Other Strangers״, אך הפריצה הגדולה הגיעה כשפרנסיס פורד קופולה ליהק אותה ל״הסנדק״ (1972) לתפקיד קיי אדמס, חברתו של מייקל קורליאונה (אל פצ'ינו). לדבריה, היא כלל לא קראה את הספר שעליו התבסס הסרט לפני האודישן.

"הדבר הכי טוב שמישהו עשה בשבילי היה זה שליהקו אותי ל'הסנדק' - בלי שקראתי את הספר. לא ידעתי כלום. פשוט הסתובבתי באודישנים", סיפרה ב-2022. הסרט הפך להצלחה אדירה וזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. קיטון שבה לתפקיד גם ב״הסנדק 2״ (1974) וב״הסנדק 3״ (1990).

"הרומן שלי עם אנני" - תפקיד שהפך אותה לאגדה

הפסגה הגדולה של קיטון הגיעה ב-1977, עם הופעתה הבלתי נשכחת ב"הרומן שלי עם אנני" (Annie Hall) של וודי אלן, איתו גם ניהלה מערכת יחסים קצרה. הסרט זכה בארבעה פרסי אוסקר, כולל לסרט, לבימוי ולתסריט, וקיטון עצמה קטפה את פרס השחקנית הטובה ביותר. 

דמותה כאנני - מוזרה, מצחיקה ומלאת קסם - הפכה אותה לסמל תרבותי וליקירת הקהל. גם סגנון הלבוש הלא־שגרתי שלה, שכלל וסטים, חולצות גבריות ומגבעות, חולל מהפכה אופנתית בקרב נשים צעירות בשנות ה-70.

קיטון שיתפה פעולה עם אלן גם בסרטים "ישנוני" (1973), "אהבה ומוות" (1975), "פנים" (1978) ו"מה שהנשים רוצות" (1979), אך הקפידה לבחור גם תפקידים דרמטיים, שהוכיחו את טווח המשחק הרחב שלה.

שיתופי פעולה עם גדולי הבמאים והכוכבים

בשנות ה-80 וה-90 המשיכה קיטון להופיע בסרטים מצליחים כמו "מחפשת את מר גודבר" (1977), וכן בקומדיות האהובות "אבי הכלה" (1991) ו"מועדון האקסיות" (1996). בהמשך שיחקה לצד ג'ק ניקולסון ב"אהבה זה כל הסיפור" (2003), תפקיד שהביא לה מועמדות רביעית לפרס האוסקר.

קיטון לא הסתפקה במשחק, היא ביימה סרטים וסדרות טלוויזיה, בהם "גיבורים בלי תהילה" (1995) ו"חוטי חיים" (2000), ואף הפיקה את סרטו של גאס ואן סנט "פיל" (2003), שזכה בפרס בפסטיבל קאן.

מלבד הקריירה הקולנועית, קיטון פרסמה ספרי זיכרונות מצליחים, עסקה בצילום ובהגנה על מבנים היסטוריים, וזכתה בפרס מפעל חיים מהמכון האמריקני לקולנוע בשנת 2017. בטקס העניקה לה את הפרס ידידה וודי אלן, שהתבדח על סגנונה האיקוני.

קיטון מעולם לא נישאה, אך אימצה שני ילדים, דקסטר ודוק, שהיו לצדה בשנותיה האחרונות.