אם שר התרבות והספורט מיקי זוהר היה רוצה באמת לשים אצבע בעין לכל האנטישמים, האוטו-אנטישמים, שונאי הישראלים והיהודים בהוליווד ובכלל, הוא לא היה יוצא ככה נגד פרסי אופיר, ונגד הסרט הזוכה בו. הוא היה אמור לברך על הזכייה ולהחזיק אצבעות ש"הים" יגיע גם לאוסקר.
גילוי נאות: לא צפיתי בסרט "הים", אינני חברת אקדמיה, ולא בעלת זכות הצבעה לסרטים שמתמודדים בטקס פרסי אופיר. מה אני כן יודעת על הסרט, בזכות תיאור שקראתי אודותיו? שהוא מספר על ילד פלשתיני בן 12 מכפר ליד רמאללה, שנוסע לטיול כיתתי לים. כשההסעה מגיעה למחסום הצבאי, אומרים החיילים שהאישור שלו לא תקף והוא נאלץ לחזור לביתו, בזמן שהכיתה ממשיכה בלעדיו.
כמו בלא מעט סרטי הרפתקאות שבהם ילדים מחליטים לצאת לדרכים לא ידועות, כך גם בסרט "הים": הילד חאלד מחליט ללכת לבדו לים. אביו, פועל שעובד ללא אישורים, שומע על כך ויוצא לחפש את בנו. הסרט זכה בציון לשבח בפסטיבל הקולנוע ירושלים, היה מועמד ל-13 פרסי אופיר, זכה בחמישה מהם, כולל פרס הסרט הטוב ביותר, וייכנס למירוץ לאוסקר. הדרך לפסלון מוזהב ארוכה - ובכל זאת יש פה אמירה.
אפשר לא לאהוב הרבה דברים בנוגע לסרט הזה, או לשחקנים שמשתתפים בו ולדברים שהם בחרו להגיד בנאום הזכייה שלם. אבל גם אם הזכייה של סרט כזה מעוררת אי נוחות - ולו בשל התסריט בלבד - כדאי לשאול: למה? האם הסרט הוא מה שגורם לנו אי נוחות? או שזו המציאות?
הסיטואציה שמוצגת בסרט לא תלושה מהמציאות: יש מחסומים צבאיים, יש עובדים פלשתינים ללא אישורים מתאימים ויש ילדים שרוצים לראות את הים וזה אתגר עבורם. מי שמאמין שככה צריכה להתנהל המדיניות הישראלית - לא אמור להתרגש מסרט כזה או אחר. אבל אני אפילו לא באה לסנגר על הסרט ועל הנאמנות שלו למציאות, או על המסר שהוא מנסה להעביר. אני רוצה להגיד לשר מיקי זוהר שבעיני - הוא טועה.
בשבועות האחרונים, רבים בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה בעולם נרתמים לחרם אנטי ישראלי, או מתגייסים לטובת למטרות פרו פלשתיניות. מאז העצומה עליה חתמו יותר מ-1,000 אנשי תעשיית הקולנוע, שקראה לא לעבוד עם מוסדות וגופים ישראליים, עברנו גם דרך טקס פרסי האמי שבמהלכו קיבלנו את המניפסט של האנה (חנה) איינבינדר והגענו עד לסרטון של כל מיני שחקנים שהתאגדו "ביחד, למען פלשתין".
העצומה המדוברת גרמה לי לתהות: האם הקולנוענים האלה מכירים את תעשיית הקולנוע הישראלית, אותה הם קוראים להחרים? חוויאר ברדם, שהתראיין למגזין "וראייטי" על השטיח האדום בעודו עוטה כאפייה, וסיפר שהוא משתתף בחרם על הגופים האלה שלהגדרתו "תומכים ברצח העם בעזה" - הוא בכלל מודע לקיומם של סרטים כמו "הים"?
תאהבו את זה או לא, הסרט הופק בתמיכת מפעל הפיס וקרן הקולנוע הישראלי - עמותה רשומה בחסות משרד התרבות והספורט. האם אין כתב הגנה טוב מזה כדי להראות את הצביעות והבורות של שחקני הסיכות האדומות? רק נסו לדמיין מה היה קורה אם סרט כזה, תחת הכותרת "ישראלי", מגיע לאוסקר.
איך כל ההאנה אינבינדרים והחוויאר ברדמים יצליחו ליישב את הסתירה? שיש בכלל דבר כזה סרט ישראלי-פלשתיני, שנתמך בידי קרנות ממשלתיות - של אותה ממשלה שגם מקבלת החלטות על הנעשה בעזה. זה יעשה להם קצר במוח. האם אין כתב הגנה טוב מזה על הגופים התרבותיים שפועלים פה, שהם חופשיים, ביקורתיים ודמוקרטיים?
קל לזלזל בתרבות ובאמנים. "בסך הכל שחקנים מפונקים שלא ידעו מלחמה בחייהם, מה הם מבינים?". וזה נכון, אין להם מושג, אז קודם כל בואו נגרום להם להבין קצת יותר. ושנית, זה אולי נראה לחלקנו "כולה תרבות" - אבל זה הרבה יותר, זה קצה הקרחון שמציץ מעל לפני הים. מתחת יש חרמות שקטים יותר שלא מצטלמים יפה כמו שטיח אדום. יש חרם אקדמי, תעשייתי וכלכלי. לא מאמינים? חפשו בגוגל "משק אוטרקי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו