"לפני המהפכה", סרטם התיעודי של דן שדור וברק הימן אודות חיי הישראלים בטהרן ערב המהפכה ב-1979, יצא הרבה בטרם פלשה ישראל למעצמת הגרעין. הדוקו המרתק וגדוש חומרי הארכיון של השניים שב אל ימים יפים, אפילו קסומים במדינה, שהייתה באותם ימים בת ברית של ישראל ונחשבה בית שני עבור לא מעט ישראלים – ביניהם הוריו של שדור, שעברו אליה וביססו לעצמם חיי שפע – כלכלי, חברתי ומעמדי.
זו הייתה תקופה פשוטה יותר שרבים עורגים לה, ביניהם הישראלים הרבים ששהו בה אז ואף היו מקורבים לשלטון, כשמתחת לפני השטח בעבע זעמה של שכבה חברתית אחרת. מקומית, מדוכאת, שוחרת חופש ושוויון. זעם שפילס את הדרך להפיכה הגדולה שהתרחשה במדינה בסוף שנות השבעים, שאחריה לא ישובו עוד שתי המדינות ליחסים תקינים ואשר הבריחה ממנה כל ישראלי שגר בה. אבל לפני כל אלה, לפחות עבור שדור, מדובר בפרויקט אישי-משפחתי. כן, הוא מתאר בו את סיפור יחסיהן של ישראל ואיראן, כשברקע ארצות הברית מכוונת תמידית במהלכיה הדיפלומטיים. אך בפועל, ממש כפי שמבהירה ההקדשה למשפחה שמופיעה בסופו, הוא מגולל את סיפורו שלו.
שדור היה בן שנה כששב בזרועות אימו חזרה לארץ עם תחילת ימי שלטון האייתוללה. צעיר מכדי להבין שהוא ומשפחתו למעשה נמלטים בעור שיניהם, אחרי שנות רווחה, שקט ואושר רבות, במקום שגם היום הם מביטים בו בגעגוע ורואים בו מעין בית, אף שבפועל כבר כמעט חמישה עשורים שהוא אינו כזה. ספק אם אי פעם באמת היה.
זהו מסמך תיעודי מרתק, שבאמצעות סרטי 8 מ"מ ועדויות של דיפלומטים ישראלים, אנשי עסקים וחברי משפחה, משרטט תמונה של מציאות אידיאלית. כזו שבזמן אמת לא הייתה דרך להבין את שבריריותה. גן עדן אבוד, אם תרצו, אוטופי ואופורי. שגרת חיי גולים כמעט סוריאליסטית, בדיעבד, שעתידה להתנפץ במהרה על חומות של מציאות אומללה של בני המקום. חלקים מהסרט "לפני המהפכה" מתנהגים כסצנות בעלילת מותחן מסמר שיער, אך מבט עמוק לתוכו מגלה זווית אחרת. שבה ערגה וכמיהה לימים פשוטים יותר ולאיזושהי תמימות, ישראלית-לאומית, לא פחות מאישית ומשפחתית.
"תמיד, עוד כילד בשנות השמונים, עניין אותי הפער בין איראן כמקום כזה אפל ומפחיד, לבין הזיכרונות והתמונות המשפחתיות שלנו, שתמיד תיארו איזו מיני-אידיליה", אומר שדור. כשסרטו יצא במקור בשנת 2013 הוא זכה למשנה רלוונטיות, בתקופה בה שאלת התקיפה באיראן עלתה בפעם הראשונה לסדר היום בארץ.
באותה תקופה יצא לאקרנים גם "ארגו", סרט המתח שביים בן אפלק, אשר מבוסס על סיפור הצלתם האמיתי של שישה דיפלומטים אמריקנים מטהרן על ידי ה-CIA. אלוהי הדוקו חייכו אל צמד הבמאים - אם במונחי איתור קטעים ארכיוניים ואם במונחי טיימינג. אבל מבחינת שדור, "לפני המהפכה" הוא בכלל מסמך על-זמני אישי. שילוב בין סיפורה של ישראל הצעירה והיהירה, שמשתלב בזה של משפחתו שלו. והוא עדיין, גם היום, אקטואלי. "זה סרט על ישראל קודם כל. מן מטאפורה למצב שלנו פה בכלל", הוא מוסיף.
אתה מדבר על פיכחון?
"אני מדבר על סוג של עיוורון מול תהליך מאוד גדול שקורה. מבחינתי זה סרט שעוסק בדור ההורים שלי. דור של אנשים צעירים שהייתה להם הזדמנות שלא הייתה שכיחה אז, לעבור למקום אחר. זו לא הייתה תקופה של רילוקיישן, אז רילוקיישן היה לנסוע לאיראן ולעשות שם כסף. הם גם עשו דברים מאוד טובים עבור האיראנים, אבל באותו זמן הם גם היו חלק משלטון שהיה מאוד שנוא. הקרבה הזו לשלטון בעצם עיוורה אותם, מנעה מהם מלראות את המהלך המאוד גדול שקורה שם באותה תקופה", שיתף.
"צפיתי בסרט לאחרונה שוב ונוסף לו עוד ממד אקטואלי, של אחרי 7 באוקטובר: בסוף הסרט רואים את נחיק נבות, נציג המוסד אז בארץ, שמספר על הישראלים שהוא השאיר באיראן. הוא אומר שזה היה אינטרס ישראלי להשאיר אותם שם, כדי לשמור על היחסים עם איראן, ולכל הרוחות – אם צריך להקריב אותם למען האינטרס הדיפלומטי אז מקריבים. זה משהו שאתה שומע היום ואומר - וואו. איך אנחנו מתייחסים לאזרחים שלנו?".
מעבר למדיני, יש פה גם חזרה שלך לאיזשהו אתוס משפחתי שלך. מור"ק שגדלת עליו.
"לגמרי, זה בהחלט אתוס משפחתי. זה גם משהו שאתה שומע מהרבה משפחות ישראליות שהיו שם באותו הזמן כמו הוריי, שבשבילם זו באמת הייתה התקופה היפה של החיים שלהם. הם היו במקום מאוד יפה ומיוחד, יצאו בו להמון טיולים מדהימים. הם היו אנשים צעירים שרובם ככולם גדלו בסביבה מאוד צנועה. זה הדור של קום המדינה, אנשים שנולדו בסביבות 48' וגדלו בתקופה של צנע ומלחמות, ופתאום יש להם אפשרויות, כסף ופנאי. בסיפור האישי שלי זה מקבל עוד ממד, בגלל שאבא שלי נפטר מהתקף לב זמן קצר אחרי שחזרנו לארץ, ואמא נפטרה ב-1997. אז זה סוג של גן עדן אבוד שעניין אותי".
כמעט עשור וחצי לאחר שנוצר, "לפני המהפכה" יכול לשמש עבור לא מעט ישראלים צוהר להבנת סיפור יחסיהן של שתי המדינות, שבעבר לא רק שהתקיימו בשלום זו לצד זו, אלא גם ניהלו יחסים בינלאומיים שהיטיבו עם שני הצדדים. אחד הדברים שעולים ממנו, וסביר להניח שיפתיע צופים שאינם בקיאים ברזי המהפכה באיראן ששינתה את אופייה וצביונה של המדינה עד היום, הוא האופן שבו ביסודה - מהפכת 79' הייתה מהלך חיובי. לפחות על הנייר ובתוכניותיהם של מי ששנאו את פלישת כוחות המערב אל גבולותיה ושאפו לשחרר אותה, במונחי רווחה וחופש.
מתוך האלבום המשפחתי של דן שדור // פרטי
כוחות רבים ושונים היו מעורבים בסיפור הפיכתה של המדינה ממדינה מערבית אך ענייה שנשלטת על ידי רודן לא אכזר, למדינה דתית. זהו סיפור על מציאות מורכבת ומלאת קבוצות אינטרס שונות, כשבסוף מי שצלח אותו כשידו על העליונה היה אותו שלטון אייתוללות. מבחינה זו, להתייחס לאפשרות של הפיכה שלטונית באיראן שתבוא כתוצאה מהמלחמה ומהתערבות ישראלית-אמריקנית בפוליטיקה הפנימית שלה, לא רק שחוטאת לאמת, היא גם פעולת חזרה על טעויות. שחזור יוהרת עבר.
"יש המון לקחים ונקודות למחשבה", אומר הבמאי. "אני רחוק מלהיות מומחה לאיראן, אבל ממה שאני שומע ומבין מחברים שנמצאים שם ומאיראנים שאני בקשר איתם, אני לא רואה איך מהפך כזה קורה. החברים האיראנים שלי מאוד חוששים מהכאוס שיבוא אחרי התפרקות המשטר, גם אם הם מתנגדים ושונאים אותו. אני לא רואה אלטרנטיבה קונקרטית כרגע ואני מאוד סקפטי לגבי האפשרות של שינוי שלטון. אסור שנחשוב שאנחנו באים לשם כמושיעים ושהאיראנים רק מצפים לחיל האוויר הישראלי שיטפל בכל הבעיות שלהם. האפקט בחלק מהמקומות הוא הפוך, ויש דווקא מתנגדי משטר שמתלכדים כי תוקפים את המדינה שלהם עכשיו".
סביר להניח שגם הגישה שלהם כלפי הישראלים לא חד גונית, ויש תפיסות שונות של ישראל בקרב האיראנים.
"כן, זה מאוד מורכב. יש הרבה נקודות קרבה בין שני העמים, אז יש בסיס של דיאלוג והזדהות. יש הרבה דברים דומים בין שתי האומות, למשל בשתיהן יש מתח מאוד גדול בין דת לחילון. שני העמים גם מאוד משכילים. מצד שני באמת יש שם יסוד מאוד רחב של אנטישמיות אמיתית, גם בחוגים חילונים וליברלים, זה משהו שראיתי מקרוב. לחשדנות נגד ישראל יש כמובן יסודות אנטישמיים ואינטרס של משטר מושחת וכושל להפיל את האשמה על איזשהו כוח חיצוני, אבל האיראנים מאוד חווים גם את הסיפור הקולוניאליסטי, ויחד עם האמריקנים, ישראל נתפסת כחוד החנית של הכוח הקולוניאליסטי בה.
"העניין הוא שאנחנו צריכים להיות רגישים כאן. גם אם צבאית אנחנו פועלים שם, אנחנו צריכים לזכור שהיינו שם פעם וגם היינו חברים. במובן הזה הסרט הוא לאו דווקא על איראן אלא על נקודת המבט הישראלית. כי אחרי איראן הייתה לבנון, וגם שם חשבנו שאנחנו יכולים לשלוט במדינה אחרת. בעצם אנחנו עיוורים לתהליכים שקורים מתחת לאף שלנו. אנחנו צריכים לחשוב על איראן כאל אומה של בני אדם, מפוארת ותרבותית. צריכים לחשוב על איך אנחנו נשארים בקשרים חיוביים איתם".
"לפני המהפכה" זמין לצופי yes ו-sting ב-yes VOD וסטינג+.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו