דברים מופרעים: אם אתם אוהבים חולניות וגועל - הסרט החדש של "יעד סופי" הוא בשבילכם

לפני שמתחילים, כדאי לומר: אם אינכם מתחברים לסרטים שמתענגים על מראות מחרידים, מדממים וגראפיים, אין לכם מה לחפש ב"יעד סופי: קשר דם", הפרק השישי בסדרת האימההוותיקה והמאוד סדיסטית, ששבה למסך לאחר הפסקה של קצת יותר מעשור.

לעומת זאת, אם דברים מסוג זה הם דווקא כן כוס התה שלכם, בוודאי תשמחו לשמוע ש"קשר דם" מתכבד להיות קומדיית אימה חולנית, מבחילה וכן, גם די מצחיקה רחמנא ליצלן, שמסתערת על המסך עם זיק שטני בעיניים ואנרגיות יצירתיות שלרוצח סדרתי.

כזכור, בסרטי "יעד סופי" הנבל הוא המוות בכבודו ובעצמו, ובכל סרט הוא מבקש לנקום בקבוצה של דמויות לא חכמות במיוחד, שמצליחה לחמוק ממנו בתחילת הסרט בזכות חזיון נבואי שאחת הדמויות חווה.

בסרט הנוכחי, שאותו ביימו זאק ליפובסקי ואדם שטיין, החזיון הנבואי דווקא מתרחש בעבר - בשנות השישים, ליתר דיוק - במסעדה מפוארת שנפתחה זה עתה בראשו של מגדל מאוד גבוה, ובמהלכו אינספור צירופי מקרים קטנים וטריוויאליים, שהולכים ומצטברים זה לזה באיטיות מורטת עצבים, ומביאים לכך שכל הנוכחים במקום מוצאים את מותם בדרכים מזעזעות שאתם לא מאמינים בכלל.

בינתיים, בהווה, סטודנטית בשם סטפני (קייטלין סנטה חואנה) מתעוררת בצרחות. כבר שבועות ארוכים שאירועי החזיון הנבואי הנ"ל מופיעים בסיוטיה והיא אינה מצליחה לישון או לתפקד בלימודים. מה פשר החלום? ומה לעזאזל קושר בינה לבין הדמויות שמופיעות בו?

לא ניכנס לתירוצים התסריטאיים המרשימים שמאפשרים לזה לקרות, אבל כמובן שדי מהר מתברר לנו שגם סטפני וגם משפחתה נמצאים ברשימת החיסול של המוות. מסתבר שמישהו ממשפחתם – שאמור היה למצוא את מותו, אי אז בעבר – הצליח להערים עליו, לחמוק ממנו, ולשרוד. כעת, כנקמה, המוות רוצה לחסל את כל העץ המשפחתי של סטפני, ענף אחר ענף.

למרות הסבריה המשכנעים למדי, כמובן שאף אחד לא מאמין לסטפני, עד שהגופות כבר מתחילות להיערם. בעצם גם אז אף אחד לא ממש מאמין לה (מה שאיכשהו רק הופך את הכל לעוד יותר מגוחך ומשעשע).

סצינות המוות תמיד היו גולת הכותרת של סרטי "יעד סופי", וניתן לומר שהפעם היוצרים באמת הצליחו להתעלות על עצמם - גם מבחינת רמת המורכבות שלהן, וגם מבחינת רמת הביצוע. כמיטב המסורת, רוב הסצינות האלה מבוססות על סיטואציות יומיומיות המוכרות לכולנו, שהולכות ויוצאות משליטה עד שהן מגיעות לקצה הכי רחוק והכי מופרך של סקאלת הגועל נפש.

סיקוונס הפתיחה, למשל, נמשך כעשרים דקות ובמהלכו מצאתי את עצמי נוחר מצחוק ומריע לקטע היסטרי שבו פסנתר כנף נופל על ראשו של ילד - תגובה שהפתיעה גם אותי, יש לומר.

מן הראוי לציין שבין סצינת מוות מפוארת אחת לאחותה תמצאו כאן גם לא מעט סצינות דרמטיות נחותות שעוסקות במשפחתה המשעממת והמעצבנת של סטפני. לזכותו של "קשר דם" ייאמר שגם חלקים אלה מתמידים להפגין מודעות עצמית והומור עוקצני, ובכל מקרה, אף אחד לא הולך לסרט בסדרת "יעד סופי" בשביל הדרמה המשפחתית, נכון? אנשים הולכים לסרטים האלה בשביל לראות אוסף של דמויות מטומטמות שמתות בדרכים הכי מחרידות והכי מגעילות שאפשר להעלות על הדעת. ואת זה, ברוך השם, יש כאן בשפע.

"יעד סופי: קשר דם", ארה"ב 2025