יואב קוטנר חושף את סיפור השואה הנורא של אביו: "ראה רצח, אלימות ואנשים מתים"

​​​​​​​בדצמבר 1941 המתינו בתחנת האוטובוס בת גלים בחיפה בני משפחותיהם של 37 נשים וילדיהן, שנשבו בפולין שנתיים וחצי קודם לכן בידי הנאצים. בהתרגשות רבה ציפו גברים ארץ־ישראלים לחזרה של אהובותיהם, של בניהם ובנותיהם, בעקבות עסקת שבויים נדירה שנחתמה בין המשטר הנאצי לבין השלטון הבריטי בפלשתינה־ארץ ישראל. בתמורה להשבתם של האזרחים שחררו הבריטים שבויים, טמפלרים גרמנים שהוחזקו כאן. בזה אחר זה יצאו הנשים והילדים לפגוש את בני המשפחה. לאט־לאט חדר קבלת הפנים התרוקן ונותרו שניים – מאיר פינגרהוט, שהמתין בקוצר רוח לשובה של אשתו האהובה מרים, ואיתו אחיה וגיסו, יואל שרף.

"איפה מרים?" שאלו השניים את השוטרים הבריטים. "הנה היא", הצביעו האחרונים לעבר אישה, שישבה בכיסא בפינת החדר, מכווצת. "זאת לא אחותי!" זעק שרף. "זאת לא אשתי, זאת לא אשתי", מלמל פינגרהוט.

"ההחלפה", סרטו של הבמאי אבידע ליבני ("שיר אחד", "הפסנתרן מרמאללה"), שישודר הערב בשעה 21:15 ב־HOT8 (יהיה זמין לצפייה ב־HOT VOD וב־NEXT TV), מתמקד בסיפוריהם של שלושה ילדים ואישה אחת שנסעו לביקור תמים בפולין לפני פרוץ המלחמה - ומצאו את עצמם נשארים שם בעל כורחם, בעיצומה של השואה, ועל עסקת השבויים הנדירה בין גרמניה לבריטניה שבמסגרתה הוחזרו לארץ.

עם הילדים נמנה מנחם קוטנר, אביו של שדרן הרדיו ואושיית המוזיקה הישראלית יואב קוטנר. כשקוטנר האב היה רק בן 9, ביקור תמים ומרגש מעבר לים הפך לסיוט. יחד איתם גם הדסה גור־אריה, שאמה לקחה אותה באוניית "אפולוניה" לוורשה, להשתתף בחתונה משפחתית, וסמוך להגעתן האם נלקחה ממנה על ידי חיילים נאצים. ואמנון צ'רני, שנלקח עם אמו לגטו כשהיה בן שנתיים וחזר לישראל בלעדיה, אחרי מותה מטיפוס.

הסרט מביא גם את סיפורה של מרים פיגרהוט לבית שרף, שלא הגיעה לארץ ישראל להתאחד עם בעלה, והותירה אותו שבור לב, ממאן להשלים עם העובדה שגורלה, כגורל רבים מיהודי פולין.

בולט יותר מכולם הוא סיפורה של מרילה פינגרהוט, ילידת ורשה. טעות של הנאצים והחלטה של שני אבות שביקשו להציל את בנותיהן מגורל מר הובילו אותה להתחלף עם מרים פינגרהוט בעזיבה את פולין, רגע לפני השמדת היהודים, ולשיברון ליבו של מאיר פינגרהוט, שציפה לאשתו על הרציף בתחנת האוטובוס בחיפה.

"כשמנחם קוטנר הקטן הגיע לפולין, הוא לא ידע שהוא הולך 'לבלות' בשואה", אומר יואב קוטנר בהומור אופייני. "הוא בא למקום חדש, יכול להיות שיהיה לו שם כיף אפילו. פתאום מפרידים אותו מאמא שלו, פחד לא ייאמן. הכל זר בשבילו. ואז מעבירים אותו ממקום למקום, והוא רואה רצח, אלימות, אנשים מתים. אין פלא שהוא השתגע".

קוטנר התראיין לסרטו של ליבני לצד אחיו, עודד קוטנר. "לא זכרתי (מילדות) את הנושא. לא ידעתי שאבא היה בשואה. אני זוכר שהיו שנים קשות, שאבא היה צועק, מתפרץ ועוזב את הבית. ההורים התגרשו כשהייתי בן חמש. בדיעבד, אמא אמרה שמתוך חמש השנים האלה הרבה זמן הוא היה מאושפז בבתי משוגעים", אומר עודד.

"לא יפה להגיד 'בתי משוגעים', זה לא פוליטיקלי קורקט", מעיר לו אחיו, והשניים מגניבים חיוך. על השנתיים וחצי שקוטנר האב "בילה" בגטו ורשה שמע ממנו עודד בין עצי הסברס בבית החולים הפסיכיאטרי כפר שאול, באחד מסבבי האשפוז. "כשנודע לי מה הוא עבר, פתאום כל הטענות והכעסים הפכו לחמלה ורחמים עליו. פתאום הבנתי איזה אדם מסכן הוא היה".

לדברי יואב, "אני הרי איבדתי את הזיכרון (בתאונה בטיול לשווייץ לפני הגיוס לצה"ל). כל מה שאני יודע הוא מגיל 18 והלאה. אז מבחינתי הייתי בן שנתיים כששמעתי את הסיפור הזה, בסביבות גיל 20. אבל הרבה פרטים לא נאמרו ולא סופרו, ולא קיבלתי את התמונה המלאה".

לפני 20 שנה נפטר מנחם קוטנר. "האישה הזאת, מרים, או מרילה, יצרה איתי קשר ולא רק שסיפרה לי את כל הסיפור, אלא גם הביאה לי תצלום, שבו רואים את כל המשפחות שהוחזרו בחסות הגרמנים לישראל".קוטנר ובמאי הסרט, ליבני, עבדו כבר יחד על יצירות מוערכות כמו "אריק איינשטיין - שיר אהבה סטנדרטי", הסדרה התיעודית "האלבומים", ולאחרונה "נתתי לה חיי" על להקת כוורת. "ישבנו באחד הימים וסיפרתי לו את הסיפור, כפי שאני מכיר אותו", קוטנר משחזר. "ככה הוא התחיל לחקור את הסיפור הזה".

לדבריו, "למרות שאני בסך הכל דור שני, אני בהחלט קשור לזה. זה השפיע לי על החיים. אני בטוח שבילדותי לא היה קל לחיות בבית עם אבא שלי. הוא היה פוסט־טראומטי. אז לא קראו לזה ככה, אבל ילד שחוזר, כמעט בגיל 12, משנתיים וחצי לבד בגטו, זה דופק לו את הראש.

"ההשפעה של זה היא לא מיידית וברורה. פוסט־טראומה זה דבר שפוגע או משפיע על המון אנשים, ברמות שהם בכלל לא מודעים להן. לדוגמה, יהודה פוליקר ויעקב גלעד, שכתב את המילים ל'אפר ואבק'. כיום, לצערנו, הצטרפו עוד רבים למעגל הטראומה. צריכים להיות עם המון רגישות לאנשים אלה, לעזור להם כמה שאפשר, וגם למעגלים הרחבים יותר. מדובר בתופעה שתשפיע עוד דורות קדימה, ברמות שאנחנו עוד לא מודעים אליהן".

מאז ועד היום

קשה לצפות בסרטו של ליבני מבלי לחשוב על מאורעות 7 באוקטובר והמלחמה שנמשכת מאז. הדאגה של המשפחות שנותרו מאחור בלי לדעת מה עובר על יקיריהן, הניסיונות להשיג עזרה מהשלטונות, התחינות, האכזבות. הפחד והאימה.

לדברי הבמאי, "התחלתי את העבודה על הסרט לפני 7 באוקטובר. אחרי האסון הרגשתי שאני לא יכול להתקרב אליו. גם במלחמה לא עסקתי בו, מאימה, מצער וגם כי כבמאי אני תמיד מחפש את המבט לאחור ועושה סרטים שאני מקווה כי הפרספקטיבה שלהם יותר רחבה מהדבר עצמו.

"ואז הבנתי שהסרט הוא למעשה על המצב שאנחנו נמצאים בו כיום. זה אפשר לי לחזור אליו. אבל זה לא שעשיתי סרט על 7 באוקטובר. מה שתפס אותי בעיקר בסיפור הזה היה הדרמה האנושית. זה כמובן מתכתב עם המציאות הנוכחית, שבה הורים וילדים, ויהודים בכלל, נאלצו לחוות זוועות".

לדברי קוטנר, גם מבחינתו 7 באוקטובר מהדהד בטרגדיה של אביו, "אבל בהבדל קטן. אחד הדברים שאבא שלי סיפר על אותם ימים הוא שהם לא האמינו שזה ייגמר אי־פעם. לא היה שום אופק, לא היתה תקווה. אף אחד לא ידע שזה יימשך עוד שנים ושתהיה השמדה. הם אמנם לא ידעו אז עד כמה זה יהיה נורא, אבל חוו את התחושה הזאת של פחד, של רדיפה ואנטישמיות. הם לא ידעו שיהיה בסדר, שיום אחד תהיה מדינת ישראל והם יגיעו לפה. "אנחנו, כיום, לפחות מקווים, או חולמים, שהמצב הנורא הזה ייגמר. כי בכל זאת, יש לנו מדינה, ויש לנו צבא. יש לנו סיכוי לצאת מזה. אני לא בטוח שאז הם הרגישו את זה, אותם יהודים שהיו שם".