בנאלי ולא מחדש יותר מדי: תרשו לעצמכם לוותר על הסרט הזה

אישה מיואשת וחסרת אמצעים בשם סטפן, שמתפרנסת בדוחק מאריזת סרדינים בקופסאות שימורים, יוצרת קשר עם אביה הביולוגי העשיר מאוד, שאותו לא פגשה מעולם - זהו האירוע המחולל של מלודרמת המתח הצרפתית "היורשת" של הבמאי סבסטיאן מרנייה.

את סטפן מגלמתלור קלאמיהנהדרת, שזכורה לטוב מהסדרה הקומית "10 אחוז", וההופעה הסימפטית ומעוררת ההזדהות שלה - שנכנסת להילוך גבוה בשעה שהיא פוגשת את אביה (שאינו נמצא בקו הבריאות), מתוודעת לבני משפחתו התככנים והחשדנים (שזוממים לתפוס את מקומו של האב בראש הפירמידה) ומשוטטת באחוזתו הענקית והמפוארת - מסייעת לשכנע את הצופים לצדד ולתמוך בה. לפחות עד שהתסריט הפתלתל מחליט להפוך את הדברים על ראשם ולשלוף כמה הפתעות מהשרוול.

במובן מסוים, נראה ש"היורשת" קצת מנסה לרכוב על גל הסרטים הסאטיריים והנשכניים שמכוונים נגד המאיון העליון (כמו "משולש העצבות", "פרזיטים", "התפריט" וכו'). אבל במובן אחר, הטריטוריות שבהן מרנייה מסתובב מוכרות היטב מהמותחנים הפסיכולוגיים המעמדיים של המאסטר המנוח קלוד שברול, ומסרטיו הנשיים, הצבעוניים ומלאי ההפתעות והאמוציות של פדרו אלמודובר.

למגינת ליבם של יתר בני המשפחה - שכוללים את אשתו המפונקת והמכורה לקניות (דומיניק בלאנק) ואת בתו האגרסיבית והאנטיפתית (דוריה טילייה) - אביה של סטפן (ז'אק ובר) לוקח אותה תחת כנפו, חולק איתה סודות ונותן בה אמון.
כצפוי, הדבר יוצר יריבות מרה בינה לבין הנשים האחרות בבית, וככל שחוסר האונים של סטפן הולך וגובר, כך נופלים למקומם בהדרגה חלקי הפאזל השונים ומתגלה התמונה המלאה.

התסריט אמנם מצליח לשמור על מתח ועניין מסוימים בחציו הראשון, ונוכחותה הרגישה והרב־רובדית של קלאמי תמיד מתקבלת בברכה, אבל יש משהו מעט בנאלי בדמויות ובאופן שבו הסיפור פותר את עצמו, ובסופו של דבר מתקבל הרושם שמרנייה סבור שסרטו הרבה יותר מתוחכם ומהפכני מכפי שהוא באמת.

למרות המלחמה המעמדית והמגדרית שמתחוללת על המסך במלוא המרץ, "היורשת" אינו מחדש הרבה. הוא לא באמת משעשע, הוא לא באמת מזעזע, הוא לא באמת מבריק, וההפתעות שלו אינן מצליחות לשדרג אותו ולגרום לו להיות משהו מיוחד באמת. בקיצור, סרט חביב, אבל לא כזה שחייבים לרוץ לראות.