"ספר הוא גם סוג של תחרות 'איירון מן'"

"יש משהו נלעג בבני הדור שלי, שגדלנו בשנות ה־70 ואהבנו סרטים כמו 'קונאן הברברי' ו'רמבו'. מאז עשינו מטמורפוזה כדי להפוך ל'גברים חדשים'. סחבנו את הילדים במנשא, אמרנו לאישה 'תמשיכי לישון, זה עלי', אנחנו לא מצפצפים לנשים ברחוב. אבל עמוק בפנים, בגרעין, עדיין נמצא הגבר הישן שצועק, 'אל תשכח את גיבור־העל שפעם רצית להיות'", אומר עמוס שביט, שספרו הראשון, "חולה 096" רואה אור בימים אלה בהוצאת שְתּיים.

שביט אומר, שהוא ובני דורו "עדיין הגברים שרוצים להציל את העולם. משתתפים בקבוצות רכיבה, רצים מרתון, נרשמים לתחרות 'אַיירון מֵן', מנסים להגשים את כל התשוקות הלא־ממומשות של הילד הקטן שהיינו. התחושה היא שגיל 50 הוא הגיל של ההזדמנות האחרונה לעשות את הדבר הגדול. אם זה לא להציל את העולם, אז לפחות לכתוב ספר".

גיבור־על, אנטי־גיבור

הפער בין מודל הגבריות המאצ'ואיסטי, שעדיין חולם להיות גיבור־על, ובין הגבריות העכשווית ומטלותיה האפרוריות, מוצא בספרו של שביט פתרון דווקא בעזרת הקורונה: הזמן הוא מארס 2020, בעיצומו של הגל הראשון, והגיבור - גבר ממוצע לגמרי, עובד מדינה מדרג הביניים, בן 50, בזוגיות, עם שלושה ילדים ושני כלבים - מתעורר בבית החולים ברזילי באשקלון אחרי שמונה ימים שבמהלכם היה מורדם ומונשם. הוא חולה קורונה מספר 096 - בין הראשונים, אבל לא מספיק ראשון כדי להפוך ל"סלב קורונה".

אלא שבעודו מתאושש ממחלתו בבית החולים, הוא מקבל שיחת טלפון מסתורית מנציגת המוסד: היא מציעה לו לנסוע לחו"ל כדי לתרום תאי פלזמה - מתברר שיש לו דם מסוג נדיר, ונוגדני הקורונה שלו יכולים להיות תרופת קורונה לחולים קשה.

וכך, עד מהרה, מוצא עצמו גיבור הרומן משתתף במבצע נועז של המוסד, שמערב גם את ראש ממשלת בריטניה, בוריס ג'ונסון, וציוד רפואי יקר ערך שישראל מנסה לשים עליו את ידה. הקורונה פותחת בפני "חולה 096" הזדמנות להפוך לגיבור־על.
הקורונה הופכת אותו לגיבור־על?
"לכל גיבור־על יש את כוח־העל הייחודי לו. אז הכוח הייחודי של הגיבור שלי הוא לא מסת השריר אלא סוג הדם הנדיר שלו, והנוגדנים שיש לו. הוא לא צריך לעשות שום דבר: כל מה שנדרש ממנו זה להיות חי. פשוט לשכב במיטת בית החולים שלו, ולתת את הווריד. רציתי לייצר את גיבור־העל הכי אנטי־גיבור שאפשר: גיבור־על שלא קם מהמיטה".

שביט מגדיר את הדמות שעליה כתב כ"אנטי־גיבור אולטימטיבי, שמפלרטט עם הדמות של ג'יימס בונד - זה שלא מזיע, לא מפחד, לא רגשי, ומקיף את עצמו בנשים קטנות. ב'קזינו רויאל' שיצא בשנת 2006, אחת הנשים אומרת לדניאל קרייג, 'אפילו אם תישאר רק זרת שלך, תהיה יותר גבר מכל גבר אחר'. אבל אפילו בונד כבר השתנה מאז, ובסרט החדש שיצא השנה, בונד כבר בוכה, חלש, מזיע, רגשי, והנשים שאיתו נעשו חזקות.

"אם בונד הוא 007, הגיבור שלי הוא בסך הכל חולה 096. בניגוד לדמות המיתולוגית של בונד, הוא מציל את העולם בלי לצאת ממיטת בית החולים שלו. הוא נשאר פסיבי, בעוד מי שאקטיביות הן הנשים שסביבו, שרוקמות עסקאות כדי להציל את מדינת ישראל מהמגיפה".

למה אני עם סמרטוט ביד?

עמוס שביט, עיתונאי לשעבר, יליד 1970, מתגורר עם משפחתו במודיעין, ומשמש כיום מנכ"ל עמותת ידידי המרכז הרפואי קפלן. בשיא המגיפה, מאז הגל השני בספטמבר 2020, הוא היה דובר בית החולים ברזילי באשקלון, ועל הרקע הזה גם נכתב הספר. "היו בבית החולים ארבע מחלקות פעילות לקורונה, והייתי שם כל יום, כי היו שם הרבה אירועים שקשורים בזירה התקשורתית. בדרך כלל הייתי באזור הסטרילי במחלקות הקורונה, והחולים היו מעברו השני של חלון הזכוכית. ראיתי שם כל כך הרבה אומללות".

הוא מספר על סיטואציות קיצון, "של ילדים ללא חולי שהכניסו אותם פנימה, יחד עם ההורים המאושפזים, כי לא היה מי שיטפל בהם. היו רופאים שנשברו בדמעות כי חולה שלהם נפטר והם חשבו שאפשר היה לעשות דברים אחרת. היה גבר בן 38 שנפטר, והשאיר מאחוריו אישה חולת קורונה ובת תינוקת, שצריך היה לתכנן מבצע שלם כדי להביא אותה לבית החולים עם התינוקת באופן ממוגן ולהודיע לה שבעלה מת. והיה ניצול השואה שלא היה יכול לדבר, ונפטר לבד, ואז עטפו אותו בשקית ניילון שחורה כי הוא היה עדיין מידבק. זאת דרך איומה ונוראה לסיים את החיים".

שביט עצמו לא נדבק בקורונה, אבל אביו חלה, ואף קיבל טיפול פלזמת מחלימים - כמו זה שתורם גיבור הספר - לפני שהלך לעולמו, כמה חודשים אחרי שהחלים מהנגיף. מות אביו, הוא אומר, היה אחד הגורמים שגרמו לספר להבשיל.

"בכל עשור כתבתי ספר. בגיל 20 כתבתי ספר, אבל הוא היה גרוע מאוד ולא ראוי לפרסום. בגיל 30 כתבתי ולא הוצאתי, בגיל 40 - למרות שכבר הייתי אדם בשל - כתבתי סיפור מטופש ושוב לא הוצאתי. איכשהו רק עכשיו, בגלל הקורונה, בגלל אבא שלי, בגלל גיל 50, יצא לי".
גיל 50 והקורונה חברו יחד כדי להזכיר את גבולות הגוף?
"אני מסתכל במראה ונבהל - אני לא מזהה את עצמי. מי האדם הזה במראה? ואני אומר לעצמי, יכולתי לעשות יותר בחיי. בעוד רגע לא תהיה בעולם, ואם לא תעשה עכשיו, תלך בלי שתשאיר שום חותם. שנייה לפני הקורונה, בינואר 2020, עשיתי את תחרות 'איירון מן' באילת, והייתי מאושר. תליתי את המדליה ליד המיטה. אבל לא הספיק לי. בפברואר 2020 היה מרתון תל אביב. התחילו לדבר על ביטול המרתון, אבל עוד לא חשבו שאפשר לבטל אירועים מסדר גודל כזה. ואז - העולם השתגע. הסגר, החולי. שם התבשל הספר. הספר הוא גם סוג של 'איירון מן'".
זה מודל הגבריות הג'יימס־בונדית שקשה לוותר עליו?
"תראי, אם אני יוצא מהראיון ומקבל שיחה, 'שלום, מדבר א' מהמוסד, אנחנו צריכים אותך, אתה הכי מתאים' - אני לא אלך? ברור שאני אלך. מת ללכת. ואני חושב שמרבית הגברים בני גילי יילכו".
כתבת דמות שפותרת את התסביך שלה עם המודל הגברי, אבל אצלך הוא עדיין לא פתור. אתה עדיין מחכה לטלפון מהמוסד.

"זאת היתה המוטיבציה שלי לכתוב. אני לא מאצ'ו גדול, אני יצור מאולף ומאוד ממסדי. כשאומרים לי 'אלה הקודים החדשים' אני מקבל, לא מתווכח. אבל האם הצלחתי להכחיד לחלוטין את המודל הגברי הקודם? אנחנו דור פגום. אני מאוד מקווה שהדור של הבן שלי כבר לא יהיה פגום, כי הם צמחו לתוך גבריות אחרת. אבל אצלי עדיין קופץ לפעמים הפיוז של הגבר הישן שאומר 'משהו פה לא הגיוני, איך אני עם הסמרטוט ביד ושוטף כלים".