מסע ברחבי מגדלי הפאר של מנהטן מסמן את הפער בין אדונים למשרתים

ספריו של כריס פאבונה נעו עד כה בתפר שבין עולם הביון לעולם הפשע הבינלאומי, וכמעט תמיד עסקו גם בתעלומות שמשפחות נושאות עימן. "השוער" דומה לספריו הקודמים של פאבונה במתח שהוא יוצר, בדמויות המורכבות ובכתיבה המיומנת, אבל הוא שונה מהם באופן מהותי. תוך שימוש בעלילה עוצרת נשימה, פאבונה משרטט את פני החברה האמריקנית העכשווית באופן ביקורתי וחסר רחמים.

במוקד הספר בניין מגורים מפואר, "בוהימיה", הממוקם באפר ווסט סייד במנהטן, בסמוך לבניין "דקוטה" שבו התגורר ונרצח ג'ון לנון. מגדלי הפאר של ניו יורק הם הגרסה העכשווית ל"אדונים ומשרתים". מצד אחד המיליונרים והמיליארדרים המתגוררים בהם, ומהצד האחר צבא המשרתים שלהם - נהגים, מטפלות, מנקות, בעלי מלאכה למיניהם ושוערים העומדים 24/7 בקומת הלובי אל מול דלתות הכניסה.

הפערים בין האדונים למשרתים אדירים: ברכוש, בהשכלה, באופן שבו הם מבלים את חופשותיהם, באיכות המזון שהם אוכלים, ברמת שירותי הבריאות שלה הם זוכים, באמצעי התחבורה שבהם הם משתמשים. גורם מובהק נוסף המבחין ביניהם הוא צבע עורם.

העובדה שכולם בני אדם שנוצרו בצלם האל נשחקת בהתמדה, ולמרות כל התקינות הפוליטית, הגזענות צועקת לשמיים והמרחק מימי העבדות נראה לעיתים חסר משמעות.
עלילת הספר מתמקדת בכמה דמויות מרכזיות: אמילי לונגוורת, יפהפייה ושוחרת טוב, הנשואה לוויט, מיליארדר דוחה שעשה את הונו מייצור של אפודי מגן מתקדמים, שאותם הוא מספק לכל המרבה במחיר. משפחת לונגוורת מתגוררת בדירה היקרה והמפוארת ביותר ב"בוהימיה"; ג'וליאן סוננברג, בעל גלריה שניחן בטעם טוב וברגישות חברתית. בגיל 50 הוא מחפש משמעות ואהבה, שאותן איבד עם השנים; צ'יקי דיאז, ממוצא פורטוריקני, איש מארינס לשעבר שעובד כבר שנים רבות כשוער ב"בוהימיה". נסיבות חייו, ובעיקר מותה של אשתו ממחלה קשה ויקרה, הובילו אותו לחובות ולאובדן דרך.

את העלילה מלווה תחושה אפוקליפטית של אסון בהתהוות. מתחים גזעיים מבעירים את רחובות ניו יורק. אירועי ירי, שבהם שוטרים לבנים הרגו קורבנות שחורים, מובילים להפגנות אלימות. בנייני המיליארדרים משמשים לכאורה עיר מקלט, אבל האם הם באמת מבצרים שאי אפשר להכריעם? גם התקינות הפוליטית מלווה באובססיביות את החיים בניו יורק העכשווית. "כבר לא קראו למקום בית ספר, אלא קהילת למידה. מורים נקראו אנשי חינוך, ספרים היו טקסטים, אוכלוסיות היו קהילות. וגם, החל מהאביב האחרון, נשים היו - לפחות מדי פעם - אנשים עם וסת".

התקינות הולידה את תגובת הנגד הצפויה, השוביניסטית והאלימה, ואת התאווה האינסופית לכסף. "זאת היתה הדרך שבה וויט התעשר במידה מגונה ממש. הוא ניצל המצאה של מישהו אחר והשתמש בקשרים שרכש במוסד יקר להשכלה גבוהה שהלימודים בו מומנו בידי הון שהתקבל בירושה, כדי להעביר כספי מיסים ציבוריים ממעמד הפועלים לחשבון הבנק הפרטי שלו. וויט שכנע את עצמו שעליו להתגאות בכך". העשירים המתועבים שפאבונה מתאר הם אנשים מוכשרים, שהצטיינו בלימודים ובספורט, שבאו ממשפחות טובות ששירתו לא רק את עצמן, אלא גם את אמריקה - בשירות צבאי וציבורי, בפילנתרופיה נדיבה, בהנעה כלכלית של עולם התרבות. כל אלה הקנו להם תחושת פריבילגיה אינסופית, שהפכה לחומר בעירה בהתקוממות נגדם.

אבל גם אנשים ערכיים, שנשמתם יפה וליבם במקום הנכון, כמו אמילי לונגוורת, שחוו לרגע קרבה מסוכנת לעוני, נמשכו אל הכסף כמו אל גביע קדוש: "כשהסתיימו שנות ה־20 לחייה, אמילי החלה למאוס באמנים הדלפונים ובאוצרים היומרניים ובבעלי הגלריה המושחתים, בשאפתנים נטולי הבושה ובלוזרים נטולי התקווה [...] לאט־לאט היא הסכימה לבחון גברים מסוגים אחרים, אלה שאולי אפילו לא שמעו על בושוויק, שלא הסתובבו עם שום שיער על הפנים או קעקוע או פירסינג, אולי גברים עם תואר במשפטים ואולי - אלוהים שישמור - תואר במנהל עסקים [...] גברים עם כסף".

פאבונה משתמש יותר מפעם אחת בתיאור של חולדות, המגיחות מתוך הביוב הניו־יורקי לרחובות המפוארים. הן משתלבות באווירת האסון המתקרב ובחשכת העננים השחורה המאיימת על המעטה הדקיק של עושר ושל טעם טוב. בתוך כל אלה הוא שוזר סיפור על תשוקה וחיפוש דרך, על נאמנות והקרבה, ועל פשע מזעזע שרק אוקיינוס של כסף יכול, אולי, לכסות עליו.

הספר לא מסתיים בקתרזיס, אלא בתחושה של עכירות ערכית. הטובים אולי ניצחו, אבל ניצחונם מוכתם בדם. דנה אלעזר־הלוי, שתרגומה רהוט ומקצועי, בחרה לאיית את שמו של הבניין "בוהימיה". נכון שכך מבטאים את המילה באמריקנית, אבל זה כמו לקחת את המילה April ולכתוב אותה אייפריל ולא אפריל. לדעתי נכון היה לקרוא לבניין האיקוני בשם "בוהמיה". כך או כך, "השוער" מומלץ מאוד לקריאה מותחת, סוחפת, מעוררת מחשבה ועוכרת שלווה.