המסע בעקבות המטוס האבוד

"אול רייט. גוד נייט", כך נפרד קברניט טיסת מלזיה איירליינס MH370 מהמרחב האווירי המלזי, בטרם נעלם המטוס. זה קרה ב־8 במארס 2014. יותר משנה לא היה ברור מה עלה בגורל המטוס ו־239 הנוסעים ואנשי הצוות, אבל כשנה לאחר מכן החלו להתגלות חלקים שלו, שנסחפו לחופים במרחק אלפי קילומטרים מנתיב טיסתו המתוכנן.

באותה שנה, 2014, החל תהליך הפרידה הארוך והכואב של הלגרד האוג מאביה, שלקה בדמנציה. האוג מדמיינת את אביה עולה על הטיסה שנעלמה. "אבל אבא נשאר על הקרקע. הוא לא יושב במטוס הזה. ואף על פי כן אפשר לספר את הסיפור של טיסה MH370 כאילו היתה הנסיעה שלו. מעכשיו ובמשך שמונה שנים אנסה להבין את אי־הוודאות ההולכת וגדלה. את היעלמותו". האוג שוזרת כמו ברקמה מרהיבה את תהליך דעיכתו של אביה בסיפורו של המטוס הנעלם ובסיפורם של קרובי המשפחה של הנוסעים שנעלמו איתו.

החוקרת פולין בוס טבעה כבר בשנות ה־70 של המאה הקודמת את המושג Ambiguous loss. היא חקרה אז את התופעה של חיילים שהוכרזו כנעדרים ואת השפעת ההיעדרות על הקרובים אליהם. "זה אובדן לא ברור", האוג מצטטת את בוס, "משהו שאנחנו לא יכולים להשלים איתו[...] לא מוסבר. עמום. חסר הוכחה. חסר עקבות. מה לעשות כשבן אדם נעלם באופן דו־משמעי. הוא כבר לא נוכח פיזית, אבל אין הוכחה למותו. או שהוא לא נוכח ברוחו, אבל כן בגופו. אפשר לומר שהוא נעלם במרחבי ה'אולי'".

החיבור בין דעיכת אביה להיעלמות המטוס אינו ברור מאליו, אבל מרתק בהחלט. האוג עצמה היתה אמורה להיות על מטוס אחר של מלזיה איירליינס, בטיסה MH17 מאמסטרדם לקואלה לומפור, שהתרסקה ב־17 ביולי 2014 במזרח אוקראינה בגלל פגיעת טיל רוסי. כל 298 הנוסעים ואנשי הצוות נהרגו. מסיבות כלשהן היא ביטלה את טיסתה, וחייה ניצלו. אולי אירוע ביוגרפי זה חיבר אותה למטוס הנעלם. כך או כך, זה עובד.

תיאור דעיכתו של האב למעמקי הדמנציה עדין ונוגע ללב, אבל גם עם לא מעט רגעים אבסורדיים ומצחיקים. זה מתחיל בכך שהוא שולח לנכדו ארבעה כרטיסי ברכה כמעט זהים ליום הולדתו. "הנכד קצת מופתע, אבל שמח. 'עדיף מלא לקבל אף כרטיס'", הוא אומר. זה נמשך בחגיגת יום ההולדת שלו עצמו, שבה הוא נושא שלוש פעמים אותו נאום, מילה במילה. הוא כבר לא יציב על רגליו. פנס בעין. שפשופים. התנפחויות. וסיפורי הרפתקאות על איך כל זה קרה.

אביה של האוג היה ילד בזמן מלחמת העולם השנייה. אביו, הסבא של האוג, הצטרף למפלגה הנאצית, אחרי שהממונה עליו המליץ לו לעשות זאת, מתוך אחריות למשפחתו הגדלה. כשבגר, למד תיאולוגיה והפך לכומר. "אבא כבר לא כותב עכשיו על העבר שלו. הוא כותב מכתבים והודעות. הוא שם אותם בתיבות הדואר של שכניו בבניין. תלונות. הוא תוקף. מרביץ[...] הוא מרגיש עזוב מפני שכוחו עוזב אותו[...] פתאום הוא לבד".

האב מאושפז במוסד סיעודי. הוא מוצא לעצמו תפקיד: מנהל המוסד. הוא מפליג בנאומים חוצבי להבות. בוחן הכל בשבע עיניים. מעודד את צוות המטפלים. אומר: "יפה עשית, כל הכבוד". הוא מפטר אותם כשמשהו לא לרוחו. "אני לא יכול להרשות שדבר כזה יקרה כאן!" וזה מידרדר.

"אבא פותח דלת של חדר, פותח את השידה, פותח את המכנסיים ומשתין לתוך השידה. הוא סוגר את המכנסיים, סוגר את השידה ויוצא מהחדר, משאיר מאחוריו את הדיירת האפאטית ואת בני משפחתה ההמומים. סוגר את הדלת".

במקביל, נמצאים עוד ועוד חלקים מהמטוס, אך אין הסבר להיעלמו. מתגלים פרטים מוזרים, מטען לא סביר שנשא המטוס, נוסעים איראנים שהשתמשו בדרכונים מזויפים ועוד ועוד. אלה משמשים בסיס לתיאוריות קונספירציה שונות ומשונות. בני המשפחות של הנספים־הנעלמים אינם מוצאים מנוח, חוויית האובדן העמום קשה מנשוא. הלגרד האוג היא במאית תיאטרון, ממייסדות קבוצת התיאטרון עטורת הפרסים "רימיני פרוטוקול", והמופע "אול רייט. גוד נייט." הועלה על במות ברחבי העולם. ב־2023 האוג עיבדה את המחזה לספר המעולה הזה.

הוא כתוב בשפה בהירה ועניינית, רווי פרטים, אבל התוצאה היא לירית ומהורהרת. התרגום של טלי קונס מצוין. הספר נאה ומוקפד. במרכז עטיפת הספר מטוס נוסעים לבן, מוקף צלליות שחורות של מטוסים דומים, שילוב מטלטל של אסון תעופתי בהתהוות ושל דעיכה אל לילה מאפיל, שעדיין יש בו שרידי אור וכחול עמוק שעוד לא השחיר לגמרי.