"המטרה היא לא לקדש את המוות, אלא להראות שהאומץ והגבורה היו שם גם לפני"

״מי אמר לך לעשות דבר כזה?!״

״אף אחד. זה הדבר הכי טוב לעשות במקרה כזה".

הדיאלוג הקצרצר הזה מופיע בפתח הספר ״הגיבורים״ מאת אלי חליפה, שמאגד בתוכו סיפורים אישיים של שלושים נשים וגברים שאיבדו את חייהם בטבח 7 באוקטובר ובמלחמה שפרצה לאחריו. כאן מדובר בחלק משיחה בין ענר שפירא, חייל סיירת הנח״ל שלאחר מכן נהרג בניסיון להציל צעירים שברחו מפסטיבל נובה, לבין מפקדו, אבל אותה רוח מנשבת בכל הסיפורים שחליפה בחר להביא, של מי שמצאו את עצמם במצבים בלתי אפשריים ובחרו לפעול בדרך הטובה ביותר שעמדה לרשותם, אף שזו עלתה להם בחייהם.

״גבורה אינה נוצרת ברגע ואינה נובעת יש מאין", כותב חליפה בדברי הפתיחה שלו לספר, ״היא פרי של חיים שלמים״. וכפי שהוא מוסיף, מדובר באנשים שיכלו לבחור לנהוג אחרת ברגעים הנוראים שכפתה עליהם המציאות, אבל הם החליטו לעשות את הבלתי אפשרי: להגן על אחרים, על אנשים שלא הכירו, על אף הפחד.

״חיפשתי גם את הרגעים המצחיקים, את רגעי האהבה שלהם, את מה שהעסיק אותם, את מה שחלמו לעשות ואת הדברים המעניינים שהם עשו בחייהם״, הוא אומר. "המטרה היא לא לקדש את המוות, אלא להראות שהאומץ והגבורה שלהם היו שם גם לפני".

בין לבין, הוא גם כתב עם שורדי השבי אלי-ה כהן ואלקנה בוחבוט את ספריהם, שיצאו לאחרונה והפכו לרבי מכר. ״זו סוג של כתיבה שמחייבת אותך להזדהות גדולה", הוא אומר. ״אני רוצה שהקוראים ירגישו את מה שעבר על האנשים האלה ולכן אני בעצמי צריך להרגיש את אותן תחושות. זה לא קל, הסיפורים ששמעתי מהם יישארו איתי כל החיים, אבל ברגעי משבר הזכרתי לעצמי שמה שאני עובר כמי שמאזין לסיפורים האלה הוא אפילו לא גרגר מהזוועות שעברו עליהם".

תרבות של ניחום אבלים

חליפה, בן 60, לשעבר עיתונאי במקומוני הדרום, החל את דרכו בעולם הכתיבה כבר כנער, בכתבה שהוקדשה לאחותה של סבתו שהייתה מקוננת. "שאלתי אותה, 'המת כבר מת, בשביל מה את שרה לו?', והיא ענתה: 'אני לא שרה בשביל מי שמת, אלא למי שחי'. למדתי ממנה תרבות שלמה של ניחום אבלים, שנועדה ללמד אנשים איך לבטא את האבל שלהם ובו זמנית גם לראות את האופק שיאפשר להם להמשיך לחיות'.

כשאימו של חליפה חלתה, הוא כתב לה ספר סיפורי חיים שנועד לשמח אותה. ״כשהלכתי איתה לרופאת הכאב שלה, התברר שחל שיפור במצבה הגופני, ונראה שההתלהבות שלה מכך שנכתב עליה ספר השפיעה עליה לטובה". לדברי חליפה, זה היה הרגע שבו הבין שכתיבת סיפורי חיים היא סוג של ייעוד עבורו.

כשאלי-ה כהן, ששרד 505 ימים בשבי החמאס, ביקש לעצמו סופר צללים שיכתוב את סיפורו, חליפה עצר את כל הפרויקטים שעליהם עבד באותה עת והתמסר לו לחלוטין. את הספר ״מופָוַואדַאת״ (״משא ומתן״) כתב לאחר רצף של מפגשים צפופים עם כהן. ״ברגע שנפגשנו התחבקנו ומיד היה ברור שיש בינינו קשר עמוק, שנמשך עד היום", אומר חליפה. ״אלי-ה היה אצלי בבית כל יום, מהבוקר עד הלילה, במשך חודש. זה היה כאילו שהוא עשה לעצמו תרפיה ובחן מקרוב כל דבר שקרה לו במנהרות. היו רגעים שבהם הוא שאל אותי ׳אולי את זה לא נכתוב?׳ ואמרתי לו ׳אלי-ה, תכתוב הכול. אין דברים קשים מדי. להפך, שידעו מה עברת, איזה דברים קרו בינך לבין השובים שלך, באיזה מצבים נוראים שמו אותך השובים שלך, איזה דילמות היו לך וגם איך שמרת על התקווה.

״זיו, זוגתו של אלי-ה אמרה לי שהיא שמעה ממנו אצלי בבית לראשונה דברים שהוא לא העז לומר אפילו לפסיכולוגית שלו", אומר חליפה, ״ואני מניח שזה משום שהייתה לו מטרה, הוא היה נחוש להשמיע את הסיפור שלו".

זיו נכחה במפגשים שלכם?

״אני התעקשתי שהיא תהיה שם. גם לה יש סיפור-סיפור, היא הייתה במיגונית, היא חוותה את הזוועות האלה ורציתי שהם יוכלו לדבר על זה ביחד".

כאילו הם קליפה

המפגשים של חליפה עם אלקנה בוחבוט, לפני כתיבת הספר ״738 יום בשבי החמאס״, החלו ארבעה ימים אחרי חזרתו מהשבי. ״עוד לפני שהוא סיפר את הדברים לאשתו, למשפחתו או לשב"כ", אומר חליפה. ״הוא נפתח בזכות העובדה שסיפרתי לו על עצמי, ונתתי לו להרגיש שהלב שלי פתוח ושהוא יהיה בטוח בידיים שלי".

איך גרמת לו להיפתח ולספר את הדברים זמן קצר כל כך אחרי שהוא חזר?

״זה לא היה פשוט. גם לפסיכולוגים לפעמים לוקח זמן להצליח לקלף מאנשים את הסיפור שהם מדקלמים ולהגיע לדברים עצמם. לאף אחד בארץ לא היה ניסיון עם טרגדיות כאלה, זו פעם ראשונה שפגשנו אנשים שיצאו אחרי שנתיים במנהרות, שבהן התייחסו אליהם כאילו הם קליפה ולא הייתה להם שום שליטה על החיים שלהם, כך שלא היה לי עם מי להתייעץ אבל לאלקנה היה רצון עז לספר ולא הייתי צריך לדובב אותו, רק לנסות להגיע לדברים שהמוח מעדיף לשכוח".

השכחה היא מנגנון הגנה, לא?

״לכן דיברתי איתו בזהירות, אבל באינטנסיביות. ישבתי אצלו כל יום כל היום, כדי שיהיה מנותק מכל דבר אחר ונוכל להתרכז רק בסיפורים שלו, בלי שהוא ינעל אותם וידחיק לגמרי. הלכנו קדימה ואחורה – כל סיפור שהוא סיפר הזכיר לו עוד ועוד דברים, ואני לא לחצתי. נתתי לו לדבר על הכול, בהתחלה בלי לשאול שאלות. היו גם הרבה רגעים שבהם פשוט ישבנו יחד  ושנינו שתקנו.  ואם היו דברים שרציתי שירחיב חזרתי אליהם רק למחרת, כדי שינוח, לתת למוח לעבד את הסיפור ואז לחזור אליו עם יותר כוח ועומק".

מה למשל?

״הוא אמר לי שלחצו עליו להתאסלם אז רק למחרת שאלתי אם היכו אותו באותה הזדמנות, איפה היכו, אם עשו את זה עם מקל או בשרשרת. לכאורה אלה פרטים לא חשובים, אבל הם מאוד חשובים כי זו העדות שלו. אלה דברים שחשוב שאנחנו, הציבור, נדע".

יש סיפורים שזכורים לך במיוחד?

״אני זוכר סיפור לכאורה קטן שאלקנה סיפר לי, איך בראש השנה, בגלל שלא היה להם דג לארוחת חג, הם ציירו דג וישבו כך, עם דג מצויר. כמראיין הייתי חייב להציף את כל הרגשות סביב הסיפור הזה: מה זה עורר בך? למי התגעגעת? על איזה ארוחת חג חשבת?" 

״אלקנה סיפר לי שאחרי אירוע שבו פגעו בארץ באסירים בטחוניים החליטו להתנקם בהם. הושיבו אותם בשתי שורות נפרדות ואמרו להם שעכשיו בחלק ירו בברכיים ואת האחרים יהרגו, וכך שיחקו איתם, העבירו אותם משורה לשורה – הוא חשב שהוא עומד להיות מוצא להורג, ואז הזיזו אותו ואז החזירו לשורת הנידונים למוות ושוב ושוב. הוא הרגיש בטוח לספר לי כמה הוא פחד כי הוא ידע שאני לא אשפוט אותו, שאני לגמרי איתו והוא יכול לספר הכול כאילו הוא בעצם מדבר עם עצמו".

אבל כמו שאמרת, אתה לא מטפל.

״אבל אני יודע לחזק לו את האגו. שנתיים הוא היה כלום, נתון לשליטה מוחלטת של אחרים, אז כשאני שומע את הסיפורים שלו ואומר לו שהוא היה גיבור, זה מחזק אותו. ליוויתי אותו לאירוע של חתימה על ספריו בקניון וצילמתי כל הזמן כדי שיראה כמה אנשים אוהבים אותו ורוצים להיות איתו".

בכתיבה נצמדת למילים שלו או שהפכת את הסיפור האישי לפרוזה?

״מלכתחילה, כשאדם מספר לך מה הוא עבר, זה לא מדויק במאה אחוזים. הוא לא משקר, הוא מספר לך איך הדברים נקלטו אצלו, ומאחר שאצל אלקנה הכול היה מאוד טרי, הייתה לי הזדמנות נדירה לתפוס את הדברים הכי קרוב שאפשר לאיך שהם התרחשו, את כל האכזריות שהפגינו כלפיו, את הרגשות והמחשבות שהיו לו.

״במהלך הכתיבה חייתי איתו את החיים שלו, לא היו בינינו מחסומים בכלל, אבל כשהתיישבתי לכתוב ידעתי שאני צריך לספר את הכול בצורה הכי דרמטית, כאילו שאת הקוראת צופה בסרט. לא כתבתי דו״ח עבור השב״כ אלא סיפור שאמור להפתיע אותך, לעורר בך רגשות, שתוכלי לבכות ולצחוק ושתהיה לך חוויית קריאה סוחפת, כדי שלא תרצי להפסיק לקרוא. הפכתי את זה לסיפור, אבל בלי להגזים את הדברים ובלי להקטין אותם. הרי לא משנה אם משהו קרה בבוקר או בצהריים, אבל חשוב שכל מה שאלקנה הרגיש יהיה שם. ואלקנה הוא איש מלא רגשות, הוא מדבר עם המון רגש".

היו דברים שהם סיפרו לך והחלטת לא לכלול בספרים?

״כמעט ולא. רק אם מדובר היה באירועים שיכלו להביך חטוף אחר. לא ריככתי את הסיפורים האמיתיים שלהם בכלל".