דריה שועלי היא סופרת מוכשרת. אבל האם זה מספיק?

"שין", ספרה השני של דריה שועלי, הוא רומן קצר ואינטנסיבי, שהקריאה בו מהנה אך לא מספקת. הסיפור מוכר ופשוט: גבר נשוי בשנות ה־50 לחייו מתאהב בשכנתו, גרושה צעירה ממנו בכמה שנים. הוא סופר, היא עורכת דין. הוא רוכב על אופנוע אנפילד כבד, היא על וספה. הוא אובססיבי, היא נונשלנטית ולא מתחייבת. שניהם הורים לילדים קטנים - הוא אבא של טליה, היא אמא של אורי.

הספר כתוב בגוף ראשון, והמספר הוא הגבר. הוא מכנה את אהובתו באות הראשונה של שמה, שין. הקשר ביניהם נבנה בהדרגה, באופן מהוסס, קליל לכאורה. הוא מבוסס לא מעט על חילופי הודעות בטלפון, על מפגשים אקראיים בחניון המשותף, על בילויים חברתיים משותפים ועל סדרת מפגשים מיניים, שלוקח להם זמן רב להפוך לקשר מיני מלא, כי שין לא רוצה שיחדור אליה גבר נשוי (עד שבסוף היא כן רוצה).

לכאורה יש פער עצום ביחס של המספר ושל שין לרומן ביניהם. הוא עוסק בו באובססיביות, משתוקק אליה, מקנא לה, מוטרף מיחסה המבטל, הלא מתחייב, האגבי. אבל על פי דיווחו שלו, הוא נמנע, נזהר, שומר על דרכי מילוט, מצהיר פעם אחר פעם (בפני עצמו, בפנינו הקוראים) שלעולם לא יעזוב את אשתו. אז יכול להיות שאם שין היתה כותבת את הסיפור, היינו קוראים פחות על תשוקה ועל אהבה ויותר על הימנעותו, חוסר היוזמה שלו, הפאסיביות שלו.

"העיר מלאה נערות פרוורים שבאות לרגע", כותב המספר, "לובשות בגדים, יוצאות למסיבות, שוכבות עם חצי תריסר גברים, ואז משלימות את התואר, מתחתנות ועוברות להוד השרון, שם הן מאפסנות את מיניותן בקופסת קרטון מהודרת". הוא כותב זאת בסוג של זלזול או ביטול, כשמשתמע שבעיני עצמו הוא שונה, סוער, הרפתקן.

אבל האם ההתנשאות הזו מוצדקת? יחסיו עם אשתו היפה, רותי, מנוכרים ובנויים על התעלמות הדדית. התאהבותו האובססיבית בשין מתנהלת ברובה בתוך ראשו. "פתאום הבנתי שהתחלתי את השקיעה האפלה לעבר השישים, ההזדמנות האחרונה, העשור האחרון, אם לא עכשיו, כבר לא ארד במדרגות המובילות אל האיווי המוחלט, אל התשוקה הגולמית, אל טבור החלום, עין הסערה, הבור החשוך של נפשי, מוצא מעיין הליבידו, המקום שבו כמיהות נוצרות תוך כדי שהן מתממשות ולהפך". אם אתה יודע לכתוב על זה כל כך יפה - למה אתה עושה כל כך מעט?

את הקשר עם שין מלוות הבלחות של יחסי המספר עם אחותו, ליאת, שנמצאת במעגל מחריד של זנות והתמכרות לסמים. המספר אוהב את אחותו, נשמתו קשורה בה מאז ילדותם, אך הוא חסר אונים לנוכח גורלה ואין בכוחו להושיעה. עולה תהייה מדוע בחרה שועלי להכניס את ליאת לספר. אולי כדי להוסיף ממד נוסף לדמותו של המספר, שלמרות עוצמת רגשותיו ותשוקתו לשין נותר דמות שטוחה? אולי כדי להטיח בו כישלון נוסף, אף שברור שהוא לא באשמתו?

שין היא זו שמחליטה לסיים את הקשר. כמו רואה חשבון, המספר עורך סיכום: "בניכוי כל היתקלויותינו המזדמנות, אפשר לסכום את הפגישות כולן בשלושים אולי. את מספר המפגשים המיניים בתריסר. מספר ההודעות שהחלפנו מתעתע. שייך לקשר מסוג אחר".

ייתכן שבסיכום זה טמון רמז לסודו של הקשר המתסכל בין הסופר לשין. למרות כל הצהרותיו של המספר על אהבה ותשוקה, אולי עיקר הקשר היה המחשבה עליו והכתיבה עליו? אולי חילופי ההודעות, הגרסה המודרנית לרומן מכתבים, הם ליבו של הרומן האינטנסיבי הזה? אולי זה בכלל ספר על כתיבה?

שועלי כותבת מאוד יפה, והספר משובץ בדוגמאות רבות לכך. למשל: "לפעמים עיר שלמה, אפילו רומא, מצטמצמת לכדי אותה פיסת רחוב שנשקפת מהחלון שלך כגלויה פרטית שרירותית". או "אין בעולם דבר מגרה יותר ובודד יותר מחדר מלון קטנטן בקומה אחרונה בעיר זרה". אך יש בכתיבתה גם התחכמויות המובנות רק למי שתרבותו ישראלית, שאפשר היה לוותר עליהן. למשל: "עם הלחיצה על 'שלח' היכה בי האדרנלין. צנחתי לאחור על הספה. שייפתח עלי שייפתח". או "לא יכולתי לדעת שהיא תהיה אהבתי האחרונה, יתמותי השנייה". מעניין איך בכלל מתרגמים את זה לשפה זרה?

בסופה של הקריאה היתה לי תחושה מוזרה: לא הזדהיתי עם גיבורי הספר והם לא נגעו לליבי. מצד שני, הספר נכתב בתנופה, וכך גם קראתי אותו. כנראה איכות הכתיבה היא זו שניצחה.