סדרה נולדה: הספר החדש של רות מרגלית מדהים-רכבת-הרים

סוד, ועוד סוד מצוין כמו זה של פּוֹפּי הוא דרך נפלאה להתחיל סיפור. ואכן, כבר בשורת הפתיחה של ״פופי והמכתב הסודי״ דורשת המספרת מקוראיה שיבטיחו לה שהם יודעים לשמור סוד. היא לא מזדרזת לחלוק את אותו הסוד, מפני שהיא כזו: ילדה רבת דמיון, שכל דבר מזכיר לה דבר אחר, שהמון דברים מסעירים או מצחיקים או מדאיגים אותה, ולפני שתוכל לגלות מהו אותו עניין מסתורי, או במילותיה, אותו משהו ״מדהים־רכבת־הרים״, יש דברים שהיא פשוט חייבת לספר, דברים חשובים מאוד על חיפושיות ותחפושות, על האח הקטן שלה ועל עץ חרובים, על השכנה הכעסנית, על שוקו חם עם שוקולד אמיתי ועל החלום שלה, שבו מיטתה הופכת לספינה אמיתית עם מסתור לאוצר מתחת לכרית.

הפתיחה הזו היא מן היפות, המשעשעות וכובשות הלב שיצא לי לפגוש בספר ילדים, והיא מצליחה להציג כל כך הרבה היבטים מחייה ועולמה של הגיבורה־המספרת פופי, שמייד נדמה שאנו מכירים אותה היטב, מחבבים אותה מאוד, ובוודאי גם מזדהים איתה. ההזדהות הזו מעמיקה עוד יותר משום שפופי מדברת באותה חופשיות גם על חששותיה וחולשותיה, ובו־בזמן ממציאה פתרונות טובים ופשוטים לאותם חששות.

בעצם, שמה של גיבורת הספר הוא אנה אבל כולם קוראים לה פופי, וגם על השאלה ״למה פופי?״ יש לה תשובה ארוכה ומשעשעת. חוץ מזה, החבר הטוב שלה יונתן נסע לגור באנגליה ויחזור בעוד שנה, וכאילו זה לא קשה מספיק, המשפחה של פופי עברה דירה וכתוצאה מכך היא עברה בית ספר. פופי היא הילדה החדשה בכיתה ב׳ ו״עכשיו הכול נראה לי מסובך״, היא מודה. הדברים הופכים להרבה פחות מסובכים כאשר יערה, הילדה שיושבת לידה בכיתה, מחייכת אליה ואף ש״עוד לא היינו אחת אצל השנייה״, פופי מדווחת ש״זה עשה לי טוב בפנים״, וברור שמדובר בראשיתה של חברות מופלאה.

החברות הזו בין שתי הילדות עומדת בלב הסיפור, ולא משום שהסוד האמור מן הפסקה הראשונה אינו מסעיר כמובטח. להפך. אחרי שפופי נתקלת ממש במקרה, ליד המכולת של זלמן, ביונה לבנה שלרגלה קשור מכתב מגולגל, ואחרי שהיא מגלה שהמכתב כתוב בקוד סודי, היא מספרת על כך ליערה, שמודה בפה פעור: ״פופי, זה הסוד הכי טוב ששמעתי כל החיים שלי!״ אלא שעד שיש לשתי הילדות הזדמנות להסתגר בחדר ולשקוע במשימת הפענוח, הן מספיקות, כדרכן של חברות טובות, לדבר על המון נושאים אחרים.

הכתיבה של מרגלית שופעת חום והומור, שבזכותם, גם כשהיא נוגעת בנושאים שמטרידים ומציקים לגיבורה, בעיקר סביב ההשתלבות בחברת ילדים חדשה (״כבר דמיינתי איך יערה לא תרצה לבלות איתי יותר בהפסקות[...]״, ״אני כל כך מפחדת לעמוד לפני כולם ולדבר[...]״ או ״החיים שלי האמיתיים משעממים״), שום דבר אינו נראה בלתי פתיר.

פופי, שמסוגלת לפנטז על נפלאות כמו אוצר זהב שבזכותו היא תוכל לקנות בכל יום קרטיב אחר, מדמיינת באותה קלות גם אכזבות, נוזפת בעצמה שהיא "ראש בטטה" ומתחרטת מיד אחרי שהיא משקרת לאמא שלה שקר קטנטן.

אבל כל ההתלהבויות הללו, השמחות והחרדות, שלפעמים מקשות עליה להירדם בלילה, משתלבות בטבעיות זו בזו, באותה דינמיות שבה נעותה העלילה ומחשבותיה של פופי. אותן מחשבות, אגב, כמו שפת הספר כולה, מסופרות בלשון ילדית ציורית סוחפת, המשובצת מדי פעם בשטויות נהדרות כמו ״לעזאזל־קקי־ברזל!״ או ״קוץ בטוסיק... בוץ לפופיק״.

באופן מפתיע (ומשמח), מרגלית אינה משלבת בסיפור תיאורים חיצוניים של פופי ויערה (וגם לא של דמויות אחרות) ואלמלא איוריו היפהפיים של עובדיה בנישו, לא היה אפשר לדעת איך הן נראות. הן כובשות את הבמה, כלומר את תשומת הלב ואת ליבם של הקוראים, באמצעות הכנות, השנינות, המקוריות והאנושיות שלהן בלבד, וזה מרענן מאוד.

לקראת הסוף, אגב, כשהמכתב מתפענח (ותוכנו לא יסופר כאן מחשש ספוילר) אחרי שהילדות פועלות בהתאם להנחיות המופיעות בו, נכנס לתמונה ילד נוסף, ועימו פוטנציאל להרפתקה חדשה. זו בוודאי לא תהיה ההרפתקה האחרונה של פופי. הספר הזה, הכתוב בכל כך הרבה חן וכישרון, ראוי לגמרי להיות ראשון בסדרה ארוכה ומעניינת ומותר להתנבא שיהיו לה קוראים צעירים רבים מאוד.