המסע הפסיכדלי של אמנון לורד בנפתולי הקיבוץ הישן

הספר "זרוק אותו לוואדי" נפתח במותו של זביג ציבלוסקי, או בשמו המוכר עמק ציקלג, מעמודי התווך של הקיבוץ הבדוי מעיין דבורה, שהלך לעולמו בראשית חודש אפריל של שנה לא ידועה.
ציבלוסקי, או ציקלג, או זביג, נודע כמעריץ מושבע של סטלין, מי שהאמין באמת ביכולתו של הקומוניזם להביא לעולם שלום ואחוות עמים. מותו של הרודן הסובייטי הותיר בציבלוסקי צלקת שעודנה מגרדת, גם עשרות שנים אחר כך. כשהוא עצמו נאסף אל אבותיו ונטמן באדמת הקיבוץ, משהו מרוחו המרחפת של סטלין נטמן שם יחד איתו.

מן הפסיכדליות

לא בכדי נפתח הספר במוות, ועוד מוות של קומוניסט. המוות מהווה את עמוד השדרה של "זרוק אותו לוואדי", הרומן החדש של אמנון לורד, עיתונאי ותיק ומי שפרסם בעבר כמה ספרי עיון שעסקו בשמאל הרדיקלי בישראל (גילוי נאות: לורד הוא פובליציסט וכותב טור בעיתון זה). אנשים מתים בספר הזה כל הזמן, או נעלמים, או שגופתם מופיעה לפתע בשער הקיבוץ בתוך ארון עץ עטוף בדגל המדינה, או שהם סתם חווים טרגדיות נוראיות, בגידות ואכזבות. ובכל זאת, שׁוֹרה על הספר הזה איזה דוק של הומור וקלילות ונבזיות בריאה, או בקיצור - קיבוצניקיות.

ואכן, אם המוות (והקומוניזם) הוא עמוד השדרה של הספר, הרי הקיבוץ וה"קיבוצניקיות" הם לעניות דעתי היסודות שלו, החומר שממנו עשוי כמעט כל משפט ברומן הייחודי הזה.

מותו של הקומוניסט המושבע ציבלוסקי הוא שנותן את התנופה לעלילת הספר, שנעה בין תל אביב, עמק בית שאן, עפולה, יפו, השרון והשומרון. לורד בונה בתוך 20 עמודים יקום שלם, מוכר אך בה בעת זר, שבמרכזו עומד אסי שיינברט, אח שכול, יליד קיבוץ מעיין דבורה, חובב קולנוע ומי שעזב את הקיבוץ לטובת קריירה כעיתונאי בתל אביב. אולי רק במקרה דמותו של שיינברט מזכירה את הביוגרפיה של לורד, יליד קיבוץ עין דור שאחיו אבנר נהרג בעת שירותו בחיל השריון, מי שלמד קולנוע וטלוויזיה בארה"ב ושב ארצה כדי להתברג בסצנת העיתונות החדשה של תל אביב בראשית שנות ה־80.

לורד מתגעגע ולא מתגעגע לקיבוץ הישן, זה שהיה מונע מהתמסרות אידיאולוגית, ושריכז בידיו עוצמה עצומה

שיינברט הוא דמות לא מאושרת מעצם טבעה. הוריו הוגלו מקיבוץ מעיין דבורה בילדותו בשל חטא בלתי מפוענח ועברו לעיר הסמוכה עפולה, מעשה שבעיני הקיבוצניקים יש בו השפלה שלא תתואר. שיינברט עצמו נותר בקיבוץ והתחנך בו כילד חוץ, אחר כך "נפלט מהשייטת ועבר לסיירת", ואז עזב את שדות העמק כדי לפתח קריירה עצמאית ולהפוך לסוג של הבטחה בשמי העיתונות של ההגמוניה התל־אביבית. לא ניכר שיש בו אמביציה או כישרון מובהק, אלא בעיקר יכולת לנשוב עם הרוח לאן שתיקח אותו. "לפני הכל ואחרי הכל הוא ישראלי", אומר שיינברט על עצמו כשהוא מהרהר בביוגרפיה של עצמו.

את שיינברט אפשר להוציא מקיבוץ מעיין דבורה, אבל את הקיבוץ אי אפשר להוציא ממנו. הוא עודנו מחובר לעונות השנה, יודע לנהוג בטרקטור, ופוצח בשיחה ערה עם כל בן קיבוץ שנקלע לדרכו באיזו סמטה תל־אביבית מזדמנת. כך נשאב שיינברט אל מעיין דבורה וחוזר אליו שוב ושוב, מבלי יכולת להתנתק, גם כאשר הקיבוץ רק מסבך אותו בתחקיר עיתונאי מסתורי, שמאיים לחסל לו את הקריירה.

התחקיר העיתונאי המוטרף שעורך שיינברט חולף בין דמויות צבעוניות, הופך אותו לגיבור של פרשיית רצח, גורר אותו לתביעת דיבה ענקית ועוד. המסע הזה, מעין לונה פארק שיש בו מן הפסיכדליות, מועבר לקורא באופן שאינו תמיד ברור ונהיר לחלוטין, כמו מתוך שינה טרופה. עלילת הספר אינה ליניארית אלא נעה בספירלות, כמו המדרגות של מגדל התחמיץ ברפת, שיום אחד אבינועם אשבל החליק מהן, וכך התקבע לו הכינוי אלפונסו.

"את לא מרגישה שעכשיו זה קצת חלום?" לוחש שיינברט למאירה ליסטר, בעודם יושבים על המדרגות מחוץ לחדרו של ישי מלכין, אחרי ערב סהרורי שכלל צביעת ברווזים.
כן, אני חושב לעצמי, כל הספר הזה נדמה קצת כמו חלום.

ממילא, העלילה המקוטעת היא רק רקע לסיפור עצמו, עולם רווי שנאות ויריבויות ישנות, שבו תמיד זורמים מתחת לפני הקרקע זרמים של כוחניות. עולם שבו השב"כ בולש אחריך בעין פתוחה ועורכי דין מאיימים עליך כמעשה שבשגרה, שבו אפשר פתאום לרדוף אחרי בחורה צעירה עד ששד נחלץ מחולצתה, או למצוא את עצמך נוגח למישהו בפרצוף.

כל זה מתכתב היטב עם כותרת הספר, שיש בה ציווי אלים, אכזרי. שווה לשרוד את האכזריות הזו, ולו רק בשביל הרגעים שבהם הספר סוטה מהדרך הראשית והקשה אל היובלים הרכים והמתעגלים. למשל, סיפור האהבה העדין שמפציע בין יוסי מלכין ליעלה, מעין סוגריים ורודים שנותנים לקורא מעט סיבה לאופטימיות.

מוכי ירח

את ספרו של לורד, שהפך בשנות ה־80 וה־90 מאיש שמאל מובהק לאחד המנסחים המובילים של פובליציסטיקת הימין, בלתי אפשרי לקרוא מחוץ לקונטקסט הרחב. זהו עוד כתב תביעה, פרוזאי הפעם, כנגד השמאל הרדיקלי, שצמח בקיבוצים (בעיקר אלו של השומר הצעיר), ולגישתו של לורד העדיף אינטרסים זרים על פני אינטרסים לאומיים ישראליים. מעשה הבגידה הקומוניסטי העומד בבסיס הספר הוא רמז עבה לכך. חובבי הקולנוע יוכלו לזהות רפרנסים לשמאל האינטלקטואלי ו"הגל החדש" בקולנוע הצרפתי, זווית חדשה לקריאתו של הבמאי המהולל אלפרד היצ'קוק, ואפילו התייחסות נוגעת לאורי קליין, מבקר הקולנוע המיתולוגי של עיתון "הארץ". אבל אני, אולי בשל היותי קיבוצניק בעצמי, מעדיף לקרוא את "זרוק אותו לוואדי" פחות ככתב אישום מושחז או כטקסט סינמטי, ויותר כרקוויאם רווי נוסטלגיה לקיבוץ הישן, ההוא.

מתיאור הקיבוץ על ידי לורד אפשר לחוש, מבעד לביקורת, לפחד ולשנאה - גם באהבה גדולה, טהורה. מעיין דבורה, ככל קיבוץ, הוא עתיר דמויות בעלות ממד מיתי. צלינה ברזל, עזר גרוני, משה ציקלג (מושה), יוסי מלכין, ויניה גרינפלד, אורי צין, וכמובן יעלה. הדמויות המשונות הללו, עם הכינויים המשונים שלהן והיחסים המורכבים שהן מנהלות זו עם זו, הזוגות הגרושים שמשוטטים כמוכי ירח במשעולים בלילה, הפרוטוקולים של ישיבות ההנהלה משנות ה־50, ויכוחי הסרק הלוהטים שהותירו את חותמם בבשר החי של זקני הקיבוץ לנצח, הצריפים בקצה השורה, האמנים שמציירים בעירום, המסגרייה, וכמובן הסודות, אוי הסודות - מהווים את הדנ"א של קיבוץ, כל קיבוץ באשר הוא. וכך, "זרוק אותו לוואדי" הוא ביוגרפיה של קיבוץ, כל קיבוץ באשר הוא.

לורד מתגעגע ולא מתגעגע לקיבוץ הישן, זה שהיה מונע מהתמסרות אידיאולוגית ושריכז בידיו עוצמה פוליטית, חברתית וכלכלית עצומה בראשית שנות המדינה. הוא מתפרץ כאן לדלת פתוחה: תקופה שבה הקיבוצים - שהפכו ברבות השנים בראש ובראשונה לפתרון נחשק למצוקת הדיור, למוקד קהילתי נהדר שלאו דווקא יש מאחוריו אידיאולוגיה סדורה, מי שנפגעו יותר מכל מטבח 7 באוקטובר וגם צמחו ממנו - מתמודדים מחדש עם מעמדם, עברם ועתידם.

נדמה כי אף שעזב את הקיבוץ, ואפילו חצה את הקווים מהשמאל אל הימין האידיאולוגי, לורד עודנו עורג אל הקיבוץ. קצת כמו אסי שיינברט הוא נותר ילד חוץ, במלוא המובן של הביטוי, וככזה יודע לצייר את הקיבוץ והקיבוצניקיות המקוריים במשיכות מכחול דקות ומדויקות, מפוכחות, נוגעות ללב. או כפי שאומר אורי צין: "תרים כוס קפה לחיי הכדורסל הקיבוצי הדועך, ותאכל איתו חתיכת בראוני".
זרוק אותו לוואדי, אמנון לורד, הוצאת ביתן