״זלדה אמרה על יונה וולך שיש ביניהן קשר שמבוסס על קרבת גזע, כזה סוג של קרבה אני מרגישה"

מכותרות ספריה של מיטל נסים אפשר לחשוב בטעות שהשירה שלה קטנה ומצומצמת. בארבעת הספרים שלה שראו אור עד כה ״פרובינציאלית״",מורה עובדת קבלן״, ״לא אבודה בקריון״, ועכשיו ״שם קשה לילד קטן״ נסים אמנם כותבת על מקומות קטנים ולכאורה על חיים בנאליים מאוד, אבל היא עושה זאת בכלים פיוטיים שמאפשרים לשירה שלה לחרוג בקלות מן הגבולות הקונקרטיים שבהם מתרחשים האירועים שהיא מתארת.

קונספירציה

נסים, בת 42, נולדה בקריית מוצקין ועדיין מתגוררת בה. היא למדה ספרות ופסיכולוגיה, השלימה דוקטורט בספרות ומלמדת כיום בתיכון ובמכללת אורנים. אחרי שבספריה הקודמים דנה במצוקת השכר של עובדות קבלן, בתרבות הצריכה ההופכת את הקניון למקדש מלא תשוקה ואפילו בדנה אינטרנשיונל, בספרה החדש היא מתעדת מצב רגשי שברירי במיוחד: אביה מת ממחלת הקורונה רגע לפני שבנה נולד. ״עוד לא ירדו לי המים/ ולא יכולתי לכתוב אפילו קינה[...]" היא כותבת בשיר שהעניק לספר את שמו, שמתאר כיצד השכנות נוזפות בה על כך שבאבלה היא שוכחת שהיא נושאת ברחמה ילד. ״מני שלי, אקרא לו/ כאילו על שמך״, היא כותבת לאב המת. ״קראו לך מנשה/ וזה שם קשה/ לילד קטן".

נסים עוסקת בשיריה החדשים בתאוריות הקונספירציה שנפוצו סביב נגיף הקורונה, תוהה על הקשר בין שירה למעמד חברתי, תוהה כיצד השם הגנרי שניתן לה (״השם שאיתו נכנסתי לפה של הזולת[...]/ כרת עבורי ברית מילה עם העולם״) התווה את מסלול חייה ומוצאת סולידריות עמוקה עם משוררים ומשוררות הרחוקים ממנה גאוגרפית ותקופתית (״תאמרי לי את פושקין בעל פה, זה עשוי לרפא״).

״השירה מנחמת אותי", אומרת נסים. ״היא המקום שאני יכולה לברוח אליו, אל תחביר שמעורר בי תשוקה. אני פונה אל המשוררות שלי כשאני חסרת אונים כשאני מחפשת תשובה. סילביה הפלאת׳ כתבה שהשירה היא דם שפוך. אני לא חושבת שהיא התכוונה לשפיכות דמים, אבל אני מזדהה כשאני מנהלת קרבות עם עצמי כשאני כותבת ויורד לי דם".

היא מזכירה בשיריה משוררות גדולות נוספות כמו לאה גולדברג, יונה וולך, זלדה, דליה רביקוביץ, ולדבריה היא מרגישה שהיא תלמידה שלהן, אבל חשה שאם תאמר שהיא ממשיכת דרכן זה יהיה יומרני. ״זלדה אמרה על יונה וולך שיש ביניהן קשר שמבוסס על קרבת גזע, אז כזה סוג של קרבה אני מרגישה".

על אף הקרבה הזו, נסים כותבת באחד השירים שכשהיא כותבת שיר, היא גם מלבינה את פניו של אביה. הנער המזרחי שגדל בחיפה, היה רחוק ממרכזי הכוח, רחוק מכל מה שהוא לבן ובכלל זה השירה. מבחינה זו, היא אומרת, ״לקונן על אבא שלי באמצעות כתיבת שירה זה מרגיש כמו לנשק את יד האדון״.  לדבריה, ״כתיבת השירים והעניין שלי בשירה בכלל, כבר יוצרים חיץ ביני לבין אבא שלי".

שהעניק לך שם פשוט, כפי שאת כותבת, ״כדי שתהיי כמו כולם".

״שמות הם בהחלט גם עניין של מעמד חברתי".

על כך, נסים כותבת בשיר ״קראתי לך יערה״: ״לא על שמה של אף סבתא/ ולא צורה נקבית של אחד משמות סבי/ [...]השם שהוא ריכוך/לדונה המופלא של שם המשפחה [...]/צ׳אנס בחיים הדוחים האלה/ אשליה של צ׳אנס/ [...] אני רציתי רק שושנים בשבילך/ כמו כל אמא".

״יש שמות ויש שמות, והם מספרים עלינו כל מיני דברים. קחי למשל את סבתא שלי, תקווה, קל להבין מהשם שלה שהיא עיראקית וזה מיד אומר כל מיני דברים. אני לא יודעת אם באמת זו הייתה הסיבה ששמי ניתן לי, אבל זה לא כל כך הצליח".