״יום אחד, בבת אחת, אחותי הוציאה את המשפחה שלי מהארון", כך כתבה טל נוימן, בתגובה לפוסט של אחותה בפייסבוק, שבו סיפרה לעולם על חייה כמתמודדת נפש. עד אז זה היה סוד שלא דובר גם בתוך המשפחה. החשיפה, היא אומרת, הייתה גם מבחינתה, כאחות הגדולה, סוג של גאולה, שנתנה לה מילים וכלים להתמודד עם מה ששנים הודחק והיווה מקור לאשמה ובושה – מילים שהבשילו לבסוף לרומן הביכורים שלה ״ציפור משונה".
״ציפור משונה״ כורך שני סיפורים, האחד עוסק במערכת יחסיה של ערבה עם יואל, אמן ירושלמי שבציורי החדרים הריקים שלו מסתתר סוד, והשני בקשר של ערבה עם אחותה מאיה, המתמודדת עם מאניה דפרסיה. ציפור שאיש מלבדה אינו רואה מובילה את מאיה למסעות ליליים מסוכנים ברחבי העיר אשקלון ובעיקר בחוף ימהּ.
נוימן, בת 40, עורכת כתב העת הדתי-לאומי ״נשים״, אומרת שלא תכננה לכתוב על מחלתה של אחותה. אך מה שהתחיל כנובלה אחרת לגמרי התמלא לפתע ביחסיהן של האחיות ובניסיון הנאיבי לשמור סוד, כאילו ההסתרה היא איזה מגן שישמור על שתיהן.
ציפור הנפש
נוימן היא הבת השנייה במשפחה שיש בה חמש אחיות ואח, ואחותה מתמודדת הנפש מרים היא הרביעית. ״כל השנים לא דיברנו על זה גם במשפחה", היא אומרת. ״לא על המצוקות של אחותי ולא על האשמה שאני חשה על כך שלי, בניגוד אליה, יש חיים רגילים מלאים. הקמתי משפחה ויש לי עבודה ואני יכולה לקום בבוקר, לקרוא בפייסבוק שאחותי מספרת כמה קשה לה ושהיא רוצה למות, ולמרות הכאב הגדול, אני, שגרה במרחק של שעה וחצי נסיעה ממנה, לא מתפנה מיד לבוא ולתמוך בה אלא ממשיכה בחיי".
ההיחשפות שלה שחררה אותך, נתנה לך יכולת לכתוב על זה.
כל השנים הנושא היה מושתק כל כך, שאפילו כשיצאתי עם בעלי והקשר היה רציני, אמא שלי אמרה לי לא לספר לו. בעלי היה אצלנו בבית, הוא הבין שמשהו לא בסדר, אבל לא יכולתי לדבר. אחותי עשתה חסד עם עצמה ואיתי, היא לימדה אותי לא לבזבז אנרגיות על הסתרה אלא להפנות אותן להתמודדות. מצד שני, הכתיבה שלה בפייסבוק הייתה כל כך מפתיעה, בלי שום הכנה מראש, ולפעמים נראתה לי מוגזמת, אז הצעתי לה שכשהיא בהתקף אשנה לה את הסיסמה, כדי שלא תכתוב דברים שהיא עלולה להתחרט עליהם. כמו שבחורי ישיבה שמשתכרים בפורים נותנים את הטלפון לחבר, כדי שלא יעשו שטויות. אבל היא מעדיפה לכתוב, לדבר, להשלים עם דברים שלי עדיין קשה לפעמים אפילו לבטא".
יש בספר רגע נוגע ללב שבו מאיה כמעט מתחננת בפני ערבה שתגיד שגם היא ראתה את אותה ציפור מסתורית שאיש אינו רואה מלבדה.
״העובדה שאחותה לא רואה את הציפור היא סוג של בגידה, כי היא משאירה את האחות מתמודדת הנפש לבד, בחלק שאותו העולם מגדיר כלא שפוי. היה לי חשוב לגעת בדקויות האלה כי מי שחי לצדם של מתמודדי נפש מכיר את הרצון לעזור להם שמתערבב עם החשש הנורא משגעון – את השאלה שעולה אצלי בכל פעם שאני מוצפת רגשית: האם זה קורה עכשיו גם לי? האם אני, שנולדתי עם אותם גנים, באותה משפחה, גם אשתגע?״
נולדת וגדלת בגוש קטיף, אבל ההתנתקות לא מוזכרת אפילו לא ברמז. היא תופיע בספר הבא שלך?
״גוש קטיף היה מקום קסום שנקרעתי מעליו ומבחינתי מדובר בחוויה אישית מאוד קשה ועמוקה, אבל אני אדם מאוד לא פוליטי, ואני לא רוצה לכתוב סיפור שבלוני, שבו יהיו דמויות דתיות לאומיות אחידות. לא מעניין אותי לכתוב על ציבור כציבור, אלא על אנשים פרטיים, ייחודיים ועל החיים שלהם. למקם סיפור בגוש קטיף זה חתיכת משא שאני מרגישה שאני עדיין לא בשלה עבורו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו