"הדיירים הקרינו בחייהם חום ואחווה, מגיע להם לקבל כעת את אותו הדבר בדיוק"

״לפני כמה דקות, ברבע לשתיים בלילה, רחלי זרקה אותי מהבית בפעם המי יודע כמה". כך נפתח ״בית האחווה״ הרומן הראשון של הכלכלן ואיש העסקים איתן יניב. אלא שההמשך שונה מאוד מן הדרמה הרומנטית השגרתית שעשויה להצטייר בדמיונם של הקוראים.

עמי, המספר, עומד בראשית הסיפור בפני הכרעה קשה. רעייתו מזה שנים רבות הלכה והידרדרה מבחינה קוגניטיבית. הדמנציה שלה, שבתחילה התקדמה בקצב איטי מאוד, הגיעה כעבור 12 שנה למצב שבו החיים במחיצתה הפכו לבלתי נסבלים. כשהוא יושב על הספסל, על סף אפיסת כוחות פיזית ונפשית הוא רואה בעיני רוחו את הצעירה החכמה והמחויכת שהכיר 57 שנה קודם לכן, ומבין שזו אינה אותה אישה.

״לא-רחלי״, כהגדרתו, היא שקבעה את משכנה בתוך מוחה של אשתו ועשתה בו שמות. ״עמי הגיע הזמן", הוא אומר לעצמו. הגיע הזמן להוציא את זוגתו מהבית ולאשפז אותה במוסד.

"כשהבאתי את אשתי למוסד לא ידעתי למה לצפות, רק ידעתי שאין לי ברירה, שאני כבר לא מסוגל להמשיך לטפל בה לבד. לא דמיינתי שהמקום ייתן לי השראה כל כך גדולה"

עמי ורחלי, גיבורי ״בית האחווה״ (הוצאת ינאי) מבוססים במידה רבה על ניסיון החיים האישי של יניב, שכבר יותר מעשור מטפל ברעייתו שחלתה בדמנציה, ומאושפזת במוסד. אולם סיפור ההיכרות, ההתאהבות והחיים המשותפים של בני הזוג הוא רק רקע לעלילה המתרחשת באותו מוסד סיעודי, בסביבה שרבים אולי חשים רתיעה גדולה ממנה - אך מבעד לעיניו של יניב היא מצטיירת כיקום רוחש חיים והתרחשויות.

את המנוע העיקרי לסיפור משמש האיום בסגירת המוסד, התנגדות השכנים, שאינם אוהבים לראות קשישים בכיסאות גלגלים בסביבה העירונית המטופחת שלהם – להמשך הפעלתו במקום וההתגייסות של בני משפחה של מטופלים, יזמים ואנשי מקצוע, להצלתו. סביב הציר הזה יניב מתאר מגוון של מטופלים שהדמנציה הולכת ומוחקת את החיים העשירים שניהלו קודם, אבל לא את האנושיות שלהם, והאנושיות הזו באה לידי ביטוי בקשרים של חברות, אהבה אפילו ולעתים גם תקווה. וכשזו, התקווה, מתפוגגת, תופסת את מקומה החמלה.

מפגש טעון

יניב בן ה-78 (״וחצי״, הוא מדגיש) הוא דוקטור לכלכלה ומנהל עסקים, ומלמד במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן.  כבר שנה וחצי שהוא מדי יום בא לבקר את אשתו במחלקה הסיעודית. ״היו לי חששות גדולים בהתחלה", הוא מודה, ״אבל גיליתי שיש שם עולם, שאני מהסס לקרוא לו עולם מופלא, אבל הוא לפחות שונה מאוד מכפי שאנשים מדמיינים - וזה דחף אותי לכתוב את הספר. לא היה לי מושג איך להתחיל ובכל זאת כתבתי, וכך נולד סיפור מסגרת שנשען במידה רבה על הרקע שלי בכלכלה וההתמחות שלי בהשקעות ומיזוגים, ובתוכו הופיעו פתאום דמויות שונות מהמוסד, אישה בת מאה שפגשתי שם, אנשים אחרים שישבו בשולחנות ליד אשתי ואפשר היה לנהל איתם שיחות, אחרים שהיו ברמה קוגניטיבית יותר נמוכה, ועוד דמויות שבאו מן הדמיון שלי ואני לא ממש יודע איך ולמה הן נולדו. שמעתי את גרוסמן אומר פעם שהדמויות שלו כותבות את עצמן ועכשיו אני מבין על מה הוא דיבר".

אתה מתאר מפגשים מאוד טעונים בין מטופלים, בני משפחה, אנשי צוות – הרבה התפרצויות, ומצד שני קשרים מאוד עמוקים, רגעים של שמחה ורגעים של כעס גדול – סערות ממש. אפשר להניח שהיומיום במוסד סיעודי הרבה יותר אפרורי?

״לא בהכרח. ברור שכשאנשים חולים בדמנציה, יכולים להיות איתם מפגשים לא סימפטיים, רגעים של אפתיה, של חוסר תקשורת, רגעים שבהם הם לא מזהים את האנשים הכי קרובים אליהם, ויש בזה הרבה כאב. אבל את הדברים שתיארתי בספר ראיתי במו עיניי ואני רואה מדי יום: יחסים של קרבה בין בני אדם ואנושיות שלא נעלמת. כשהבאתי לשם את אשתי לא ידעתי למה לצפות, רק ידעתי שאין לי ברירה, שאני כבר לא מסוגל להמשיך לטפל בה לבד. לא דמיינתי שהמקום ייתן לי השראה כל כך גדולה".

כמי שהגיע למקום הזה בנסיבות מאוד עצובות, איך גייסת את היכולת לראות את האנשים האחרים ולשמוע את הסיפורים שלהם?

״כשאת שם את לא יכולה לא לראות. אני בא מדי יום בשביל אשתי, כמובן, אבל אני מסתכל בכולם, מתרשם. נורא מהר הכרתי את כולם וכולם הכירו אותי. מדי פעם יוצא לי לראות שם גם דברים מאוד לא נעימים, להיות עד למצוקה גדולה של אנשים, וכתבתי על זה בספר – אבל ברור לי שזה חלק מההוויה של מקום כזה, אז אני לא קופץ מתדהמה ולא נכנס לדיכאון ומזכיר לעצמי שאני שם בשביל אשתי והיא חיה שם חיים טובים".

"לא בטוח שיש תרפיה בכתיבה"

בחלקיו היותר סנטימנטליים של הספר, כאשר נרקמת קרבה מיוחדת בין נעמי לראובן, שניים מהמטופלים המגיעים מעולמות שונים לגמרי; כשאחת המטופלות הולכת לעולמה; כשנדמה שברחלי של עמי מתגלה ניצוץ של אישיותה הקודמת, יניב שיבץ גם שירים פרי עטו.

״עד שנולדו לי שמונת הנכדים שלנו, לא ידעתי בכלל שאני יודע לכתוב שירה", הוא אומר. ״התחלתי לכתוב להם שירים לימי ההולדת והם התקבלו יפה. לעומת זאת, בכלל לא עלה בדעתי לכתוב פרוזה, עד שקרה מה שקרה וכשהוצאתי את אשתי מהבית, היה לי ברור שאני רוצה לכתוב".

הרצון לכתוב הוביל את יניב לסדנת כתיבה של שהרה בלאו, שעודדה אותו לשלב בין אוטוביוגרפיה לדמיון, והוא מצא את עצמו מעלה על הכתב חוויות משנים שבהן היה שקוע כולו בטיפול באשתו, ״שנים שבהן כמעט לא יצאתי מהבית. זה היה בלתי אפשרי להשאיר אותה ללא השגחה". וזה לא היה פשוט, הוא מסביר. ״אומרים שיש בכתיבה גם תרפיה, אבל אני לא לגמרי בטוח שזה נכון. היה לי מאוד קשה להיזכר בכל מה שקרה עם אשתי במהלך השנים, היה לי קשה לחשוף את זה בספר, ומצד שני היכולת לכתוב על דברים שהתחבטתי בהם, תובנות שהיו לי, מצבים שחוויתי, עזרה לי גם להירגע ולחזור לנשום".

עמי, המספר שהוא בן דמותך, מתחבט לא מעט בשאלה אם לנסות לפתוח בקשר רומנטי חדש בזמן שאשתו במוסד.

״אגלה לך סוד קטן. כתבתי על סוג של התקרבות בין עמי לבין חווה, אשתו של מטופל אחר, אבל לא נתתי להם לממש את זה אף על פי שהעורכת שלי רצתה שאלך עם הרומן הזה עד הסוף. אמרתי עד כאן, כי בחיים האמיתיים יצא לי לחשוב על זה, אבל אני עוד רחוק מאוד מלממש".

בחרת לתת לספר סוף מאוד אופטימי.

״קשה לדבר על אופטימיות במקום כזה, הרי אף אחד מהמאושפזים שם לא עומד להחלים. אבל מאחר שהתחלתי את הספר במקום הכי נמוך בחיים שלי, ברגע של משבר הכי קשה, הרגשתי שאני חייב לומר לקוראים שאפשר לחיות עם זה, שאפשר להמשיך הלאה, שהנה, רחלי מצאה במקום הזה בית, בית אמיתי".

לינק להדסטארט של הספר: https://headstart.co.il/project/86707