"הנריק" | סיפור קצר מאת יצחק ברק

הנריק

בעולמנו הנריק היה נחשב מניאק. לא בעולמו. ולכן שרד. ומששרד, הלך למפקדת בעלות הברית, ביקש וקיבל את רשימת פושעי המלחמה המבוקשים ביותר, את תצלומיהם ואת מקום מגוריהם המשוער. הוא התמקד בברלין, אבל לא רק. איך ולמה קיבל? לא ברור. הגרמנית העלובה שבפיו הייתה כנראה טובה מעט מזו שלהם, ודי היה בה כדי לשכנע אותם שיוכל לסייע בהסגרת אותם פושעים. אבל הוא לא התכוון לכך. ממש לא.

הוא פנה עם הרשימה למשרד רישום המקרקעין, ששרד בשלמותו את ההפצצות המסיביות, והשיג את רשימת הנכסים שבבעלותם. לאחר כחצי שנה החל בפעילותו הברוכה, הפורייה והמקורית במיוחד. הוא עבר מכתובת לכתובת, צפה מעט, וכשראה שתמונה כלשהי תואמת את האדם הנכנס לבית ויוצא ממנו, התדפק על הדלת, מצויד בהסכם מכר מעודכן לפרטיו, ודרש ממנו לחתום על הסבת הנכס לבעלותו, ולא – יסגיר אותו. והם חתמו. כולם. עד האחרון שבהם. הם כמובן מעולם לא הוסגרו, אך הם נהפכו לאסירים בידיו, ובעיקר לקרן שפע שתנובתה מעולם לא פסקה.

מקץ שנה הפך הנריק לעשיר מופלג, אך מעולם לא שבע. אפשר שמקור הבולימיה שלו היה ברעב שחווה במחנות הריכוז. אפשר. מעולם לא השתכנעתי שזו הייתה הסיבה. תאוות נקם המוברגת היטב לתאוות בצע והצורך הבלתי נשלט להסתכן ולהיחלץ מכל מצב נראים לי כמו סיבות הגיוניות יותר.

הנריק ידע תמיד, בדיוק נמרץ, עם מי ועם מה יש לו עסק. הוא היה צלם ומהמר. זו הייתה מהותו. אלה היו תחביביו, והם נעשו גם לחלק מעסקיו. לצד מלונות בספרד, מפעל מצלמות ונכסים בני־קיימה בכל העולם, אהב יותר מכול את עולם הצללים. אליו – ואל רווחיו העצומים שלעולם אינם נחשפים – נמשך, ובו פעל בהצלחה רבה. סחר חליפין היה הכול, והנריק היה סחר החליפין – פרוות, חיטה, דלקים, סודות מדינה, אנשים, קנוניות, ממשלות ועמדות שררה. אין צד, יש רק אנשים, נאמנויות, מחירים, והמוזר שבכל אלה – צניעות.

הנריק היה איש צנוע שמעולם לא נחשף. הוא היה נאמן מאין כמותו לאנשיו, והם, מקורביהם וגם ילדיהם היו ונשארו נאמנים לו, ואוי למי שסרח. הוא הגיע לכל מקום בכל עת, מעולם לא נעצר, לא נחקר, ולא הועמד לדין. הנריק הנאמן ניסה בכל כוחו לסייע לבכירי המשטר הקומוניסטי לשעבר, בהאמינו שכישוריהם, ניסיונם ומעמדם יבטיחו את מקומם הרם בעתיד, וההשקעה בהם עוד תניב פירות. הוא טעה. לראשונה בחייו.

הכול היה פשוט נפלא, ויכול היה להימשך כך עד אין קץ, אלמלא אסון בלתי צפוי – איחודה של גרמניה. אסון שממדיו האמיתיים עבור הנריק התגלו רק שנים מספר מאוחר יותר. שם כבר הייתי. אני יודע.

הקנצלר הלמוט קוהל היה עקשן, חזק, החלטי ובעל עקרונות. את גרמניה המזרחית לשעבר יש להטמיע לחלוטין במערבית, כך אמר, יהיה מחיר ההטמעה אשר יהיה. וכך גם עשה. זה לא עבד. אי אפשר היה להפוך את המזרח־גרמנים למערב־גרמנים. הגנטיקה והשפה היו זהות – האנשים לא. משאביה העצומים של גרמניה המערבית לא הספיקו, והמשך הפנייתם למאמצי האיחוד יביאו במהרה, חשש קוהל, להתמוטטותה של מערב גרמניה.

קוהל הגה תוכנית – הוא יציע למכירה את המפעלים שהולאמו על ידיו במזרח גרמניה לאנשי עסקים, גרמנים בעיקר, באופן שהבעלות המלאה על המפעלים תועבר לידי המשקיעים, ואילו הממשלה הפדרלית תעמיד לרשותם הלוואה בגובה מחצית ההשקעה ללא ריבית לתקופה של עשרים וחמש שנה. יפה. התנאי היה שהמשקיעים יהיו תעשיינים המחזיקים בתעשיות דומות ומצליחות בתחומן. כך, סבר קוהל, ישולבו התעשיות המולאמות בתעשיות הקיימות וישודרגו באופן שיבטיח את קיומן ואת עתידן, ועימן יובטח עתיד העובדים המזרח־גרמנים לשעבר ועתיד משפחותיהם. איש חזון אמיתי ופוליטיקאי מוכשר! הנריק, לעומתו, היה איש עסקים. קוהל גם התנשא לגובה של שני מטרים ומשקלו – כמאה ושישים קילו.  והנריק – ננס יהודי מצוי. לשניהם, כפי שהתברר, לא היה סיכוי. לפחות לא במקרה הזה.

דרזדן היא בירת סקסוניה ובה, ולא רק בה, התפתחה מתחילת המאה התשע־עשרה תעשיית האופטיקה הגרמנית. בוולפן, כמאה ועשרים קילומטר צפונית־מערבית ממנה, קמה תעשיית סרטי הצילום "אגפא", שהייתה הראשונה לפתח, ב־1936, סרטי צילום צבעוניים, והייתה לגאוות המשטר הנאצי ולמפעל המפותח מסוגו בעולם בעת ההיא. שתיהן השתייכו לגרמניה המזרחית לאחר מלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה שדדו האמריקנים, ראשית לכול, את כל הידע המקצועי והציוד המתקדם שהיו לאגפא בוולפן והעבירו אותם לידי "קודאק" ו"אילפורד". חוץ ממה שנשמר, כמובן, לצורכי הביטחון, כפי שהובנו בעת ההיא. בשל ההסכמים בין המעצמות אולצו האמריקנים לסגת מוולפן, והרוסים, בראותם את הנותר, החליטו להעבירו לארצם. וכך עשו. לא היה מדובר בציוד מתקדם, אלא באנשי המקצוע העיקריים, שהועברו על משפחותיהם לרוסיה. המפעל בוולפן שינה את שמו ל"אורוו" (ORWO) ונהפך עם השנים ליצרן סרטי הצילום הגדול ביותר בגוש המזרחי וגם, כפי שגיליתי, לנחשל, לחסר יעילות ולכן גם לחסר סיכוי כלשהו מול הענקים המערביים והיפניים באותן שנים.

בדרזדן ייצרה חברת "פנטקון" מצלמות שנקראו "פרקטיקה". הן, כמו אחיותיהן המוכרות יותר,  "לייקה", הומצאו בתחילת המאה העשרים והיו מוצלחות מכל בחינה. גורל פרקטיקה, תחת המשטר הקומוניסטי ולאחר נפילתו, לא היה שונה מגורל אורוו. אלא ששתיהן, ללא ידיעת מנהליהן, חוברו יחדיו, וכך נחרץ דינן. הנריק החושב על הכול דאג לכך מראש, כמובן. כיוון שהיה בעצמו צלם ובעל מפעל מצלמות ידוע ומוכר, הכיר את פרקטיקה ואת אורוו היטב. הוא רק חיכה. והיה למה לחכות. הלמוט קוהל הטה את הכף, ושני המפעלים הועמדו, על פי תוכניתו, למכירה. הנריק זכה כמובן. לאיש מלבדו לא היה סיכוי. וגם להנריק, כמו לקוהל, היו תוכניות. אבל אחרות לגמרי.

איך הגיע הנריק אליי – אין לי מושג. בשפתו הפשוטה הבהיר שבכוונתו לרכוש את פרקטיקה ואת אורוו, שהוא לא יכול לנהל את ההשתלטות בעצמו ושהוא לא סומך על איש בגרמניה שיעשה זאת במקומו. הוא עסוק ולא יוכל להתפנות לכך, ושמע עליי מאנשים שאת שמותיהם לא הסכים לחשוף. זה נשמע רע. אבל עיקרי הצעתו מצאו חן בעיניי. מאוד. היה עליי להגיע לברלין, להשתכן בדירתו ולהיפגש עם הר הנסקי, אדבוקט ידוע שאת מספר הטלפון שלו העביר לי רק לאחר שהסכמתי להצעתו, שהייתה נדיבה מאוד, מכל בחינה אפשרית. אליה דרשתי להוסיף רק את הרשות לעזוב הכול ומייד, בהתראה של יום. הוא הסכים. מעשה של נדיבות גדולה, כפי שהתברר לי בהמשך.

הגעתי לדירתו של הנריק בלב ברלין. שומר הבניין, שנתן לי את מפתחות הדירה, לקח אותי לחניון ושם מסר לי גם את מפתחות המכונית, שהייתה מפוארת למדי. התקשרתי להר הנסקי, שבירך אותי בחום והציע לי לנוח ולהסתובב יומיים–שלושה בעיר לפני פגישתנו. כעבור יומיים התקשרתי אליו שנית וקבעתי איתו פגישה.

הר הנסקי, בשנות החמישים לחייו, פיקח וענייני, הסביר לי את דרך ההשתלטות המתוכננת. לדבריו, כל ההסכמים נחתמו והנריק כבר העביר לדרזדן בנק את סכום המקדמה הנדרש, ובכך הסתיימו כל ההליכים שיאפשרו את תחילת עבודתי. לסיכום אמר לי כך: "עליך להגיע לרדבול, עיירה קטנה וציורית הסמוכה לדרזדן, ולהשתכן במלון שטייגנברגר, שנפתח שם לאחרונה. כל סידורי שהייתך כבר אורגנו, והם מחכים להגעתך מחר. עם הגיעך יתקשר אליך אדם צעיר ששמו ראוכפוס, והוא יהיה המלווה שלך בכל מקום וכל הזמן. עליך לדעת שאתה נציגו היחיד של הנריק, ושכל האחרים יודעים זאת."

"מי הם 'האחרים'?" שאלתי.

"אתה עוד תראה," השיב, "אבל אלה אינם אנשים מסוג האנשים שפגשת עד היום. לפיכך עליך להחליט את ההחלטות לפי הבנתך, ובלבד שקיבלת את אישורו של הנריק קודם לכן." ואז קם מכיסאו, ניגש אליי ואמר לי בשקט: "זה משחק גדול, ואפילו די מסוכן. לכן אל תחתום אף פעם על שום נייר או מסמך מול אף אדם, מוסד, רשות או בנק. אל תצלם, אל תצטלם, אל תקבל דוחות חנייה, אל תיגרר לשום עימות, לא עם אדם ולא חלילה עם שוטר, ואל תשלם בכרטיס אשראי, אלא עבור המלון. אתה תייר, וזה הכול. היה איתי בקשר מייד, בכל עת ולגבי כל מקרה שייראה לך חריג או מוזר."

חשאי ומזימתי, אני חושב, וזה הרגע האחרון להתחפף. אלא שהרגעים אחרי האחרונים הם הרגעים החביבים עליי ביותר. לא אחמיץ אותם.

הנהיגה לדרזדן הייתה מהירה וקלה. לרדבול היה מעט קשה יותר להגיע, שכן נאלצתי לחזור כחמישים שנה אחורה בזמן. לא היו כבישים, רק מדרכות אבן רחבות במיוחד שעליהן הייתה מותרת נסיעה דו־כיוונית ורוחבן כמעט לא אפשר זאת, בעיקר מפני שהמוני אוטובוסים מיושנים נסעו בהן הלוך ושוב, וריחם המחריד פגע אנושות בכושר הריכוז שלי.

רדבול הוא מקום נפלא השוכן באזור מקסים לאורך נהר האלבה. בתי הכפר, גינותיו המטופחות ועציו האדירים יפים במיוחד. כך גם מלון שטייגנברגר שבו השתכנתי.

ראוכפוס הגיע כמובטח. הוא הציג עצמו בשם היינץ. בחור צעיר, גבוה, בלונדיני, דובר אנגלית טובה למדי, עדין למראה, וכך באמת היה. את השם המצחיק ראוכפוס, "רגל עשנה" בגרמנית, שנשמע לי יותר כתרגום גרמני לשם אינדיאני, אהבתי מאוד מרגע ששמעתי אותו לראשונה. על אהבות אינני מוותר בקלות, ולכן שאלתי אותו אם אוכל לקרוא לו ראוכפוס.

"בוודאי," השיב, "אבל בקרוב תפגוש את אבי, ולא תוכל לקרוא לשנינו ראוכפוס. זה לא מתאים."

"ושם אביך?"

"רוברט."

"אנסה לקרוא לו כך. אולי יסכים."

"אולי," השיב בהיסוס. "אולי."

הוא הסכים. הרי אני מייצג את הנריק, לא?

"האם אתה יליד המקום?" שאלתי אותו.

"לא. אנחנו מברלין."

"ולמה עליי לפגוש את אביך?"

"באמת אינך יודע?"

"אין לי מושג."

ראוכפוס נבוך. "אבי מטפל בענייני הנריק כבר הרבה מאוד שנים."

"באילו עניינים?"

"כל מיני."

"באיזו מסגרת?"

"בכל המסגרות, אבל אני לא יכול כרגע לפרט. אם ירצה בכך, הוא כבר יספר לך. אבי היה מצמרת המשטר הישן. הוא היה שר התעשייה," נידב בכל זאת פרט מהותי.

יופי, חשבתי, "האחרים" כבר מגיעים.

"מחר ניגש לפנטקון," אני אומר לו. "נסייר במפעל, נדבר עם העובדים ועם המנהלים, ולקראת סוף היום אני מבקש שיכינו את כל ספרי החברה, כולל מלאים מעודכנים ורשימת הזמנות. בסדר?"

"בסדר גמור," הוא משיב ושואל, "אלזה תוכל להצטרף?"

"מי זאת אלזה?"

"היא עובדת הרבה שנים עם אבי. האנגלית שלה מצוינת והיא חכמה מאוד."

אין ספק, "האחרים" מתרבים מהר. "שתבוא," אני אומר.

המפעל, שנמצא בשולי דרזדן, לא מצא חן בעיניי. שני מבנים לא גדולים במיוחד ניצבו על שטח רחב ידיים, אולי אפילו רחב ידיים מדי. הכול היה מיושן – הנשים והגברים העגומים  למראה הלבושים בכחול גס, פסי הייצור, המוצרים, אריזותיהם, התאורה, קירות הבטון הצבועים בלבן. הכול. אבל יותר מכול לא מצאה חן בעיניי אלזה. הגם שיפה הייתה ודיברה אנגלית מצוינת, היה בה משהו מטריד, לא נעים וקר במיוחד.

"מאיפה האנגלית המושלמת?" אני שואל אותה.

"עבדתי בממשלה."

אני מבין ולכן שואל את ראוכפוס, "גם אתה?"

הוא מגחך ומשיב ללא היסוס, "לא. לא הספקתי." עליו אסמוך.

"ובמה את יכולה לעזור כאן?"

"או," היא משיבה, "אני אדאג לשיתוף פעולה מלא של כולם ולכל דרישה מיוחדת נוספת שלך, אם תהיה כזאת."

יופי, אני חושב, עוד אחת שעמדה מייד על אופיי ועל חולשתי העיקרית, אבל הר הנסקי, שבאורח פלא צץ ועולה בעיני רוחי, מזהירני מייד – לא!

"הבנתי," אני אומר לה. "אני מקווה שלא תהיינה כאלה."

"אף פעם אי אפשר לדעת," היא עונה. מה שנכון.

שבועיים, כך אני מבטיח להנריק, יידרשו לי להשלים את בדיקת פנטקון ולהעביר את המלצותיי באשר לאפשרויות. זה לא היה מסובך. כשאין סיכוי, אז אין סיכוי. ולא היה.  הנריק אומר לי, "טוב מאוד. אל תכתוב מסקנות ואל תדבר על כך עם איש. רק עם הר הנסקי, כמובן."

הר הנסקי מאושר. "בדיוק לפי התוכנית."

"איזו תוכנית?"

"אתה עוד תבין," הוא אומר.

נסעתי הביתה לשבועיים, כמוסכם. שוחחתי עם הנריק בטלפון, והוא קבע שמעתה יש להתרכז באורוו בלבד. אלא שהפעם ילווני בנוסף לראוכפוס הבן גם ראוכפוס האב ומרטין.

"השילוש הקדוש?" אני מציע.

והנריק מתגלגל מצחוק ואומר, "מרטין הוא לא רוח הקודש. איש לא חייב לו את חייו, ואתה, כך אני מקווה, לא תהיה הראשון. עלינו לסיים את כל העניין מהר ככל האפשר. חודשיים. לא יותר."

חזרתי לרדבול ולשטייגנברגר המהודר. שטייגנברגרים מהודרים, כך כבר הספקתי ללמוד, עושים לי רק טוב, ובעיקר זה ברדבול, המאפשר ללקוחותיו המועדפים, הר הנסקי טיפל בכך, ליהנות מהיין המקומי, הלבן והמעושן, הצפוני והטוב באירופה, ללא הגבלה כמעט.

למוחרת ראוכפוס ואני נוסעים לוולפן.

"אבא ומרטין יחכו בכניסה," הוא אומר.

מרטין צד את עיניי מייד. מתאגרף במשקל בינוני־כבד, נוטה יותר לכבד, חסר גיל, ראשו כתם פז, קווצותיו תלתלים והוא אתלטי באופן מדאיג. רוברט ראוכפוס ניגש אליי בחיוך רחב. הוא כבן שישים, לבוש בהידור רב, צבע שערו אגוז משובח וכל כולו שררה ואדנות.

הוא מושיט את ידו ואומר, "רוברט. אתה מוזמן לקרוא לי רוברט. אני מבקש לדבר איתך ביחידות."

"כמובן," אני משיב וקולט מייד שהוא מדבר בתערובת מוזרה של הרבה גרמנית ומעט  אנגלית.

רוברט מתנצל על קשיי השפה, אבל הוא משוכנע שנבין זה את זה היטב. הוא צודק. "הסתכל סביבך," הוא מבקש. "מה אתה רואה?"

"עיר קטנה," אני משיב "וולפן בוודאי."

"לא," הוא אומר. "זה המפעל. זה אורוו. שטחו כשישה קילומטרים רבועים ועובדים בו כיום כשמונה־עשר אלף עובדים. הם מייצרים סרטי צילום לגוש המזרחי, וקצת לגרמניה. הנריק קבע שאתה תחליט על עתיד המקום, ושעל כולנו לעזור לך בכל מה שתבקש. מה תבקש?"

"לראות את המפעל," אני משיב, "ועכשיו. ובערב אני מבקש שכל הדוחות המתומצתים, באנגלית, יגיעו למלוני."

כבר אחרי חצות, ואינני יכול – והאמת שאין גם כל צורך בכך – להמשיך בקריאת הדוחות. מדובר בתבוסה מוחלטת. אבוד להם. הם מסוגלים לייצר פילם שחור־לבן במחיר כפול ממחיר הפילם הצבעוני המעולה ביותר של "פוג'י", ופילם צבעוני מתוצרתם הוא כל כך נחות וכל כך יקר, שאין כלל סיכוי לשווקו. הייתי רוצה להיות שווה נפש. אחרי הכול, מה לי ולהם. אני לא מצליח. שותה עוד כוס יין. אין שיפור. זה פשוט מדכא. הייתי שמח למצוא מילה אחרת, אבל אין לי.

המפעל, מעין קיבוץ ענק שהתיימר להגשים בתוכו את פאר החלום הקומוניסטי, לא יכול להמשיך ולהתקיים כעסק חי. להמשיך? הוא מעולם לא היה עסק, וחי זה עניין של השקפה. למיטב הבנתי הוא מת מזמן. עובדיו על משפחותיהם כלל אינם מודעים לאסונם ולמחיר שישלם כל אחד מהם וכל ילד מילדיהם. לבד מיחידות הייצור הפרימיטיביות הכיל המפעל גני ילדים, בתי ספר יסודיים, חדרי אוכל בגדלים שמעולם לא ראיתי, מכבסות, מרפאות, סדנאות לתיקון ציוד ישן ומיושן, אולמות ובית קולנוע, שאחרי שראיתי אותו הפסקתי את הביקור, וביקשתי מראוכפוס שיחזיר אותי למלון. מרוברט ביקשתי שיצטרף אליי לארוחת בוקר למוחרת, ולראוכפוס אמרתי שלא יגיע. נדרשה שיחה בארבע עיניים עם אביו בלבד.

בבוקר הוא מגיע. מרטין איתו.

"מרטין לא ישב איתנו," אני אומר לו, "ובכלל, מי זה מרטין ולמה הוא כאן?"

"הוא איש מקצוע מעולה, מהמצטיינים בתחומו," עונה רוברט, "אבל אני לא שקט איתו."

"למה?"

"כי הוא מעולם לא עסק באבטחה. הוא התמחה בעיסוקים אחרים, חשובים לא פחות. והוא כאן בגלל שכך הנריק ביקש. הוא דואג לך."

"לי? מה יכול לקרות לי?"

"אני לא יודע. זה תלוי בתוכנית שלך ובהחלטות שלך."

"אם כך, למה הוא איתך?" אני שואל.

"כי עוד לא החלטת דבר. מתי תחליט?"

"בעוד מספר ימים," אני עונה, "ולא לפני שאדבר עם הנריק."

רוברט ומרטין עוזבים, וראוכפוס הצעיר מגיע. יש בפיו בשורות טובות. הראשונה היא שדנה אינטרנציונלה, כפי שהוא קורא לה, ניצחה באירוויזיון, והשנייה – שהוא הצליח, בזכות קשריו המעולים, להשיג לנו שני כרטיסים לזמפר אופרה בדרזדן למוחרת.

פתאום הוא שואל אותי, "תגיד, דנה אינטרנציונלה היא לא קצת איגנטומליך?" הוא לא מכיר את המילה האנגלית, הוא מתנצל, אבל בטוח שהבנתי.

גם אני בטוח ועונה לו, "היום היא אולי, אבל בקרוב היא תהיה פחות איגנטומליך, ואתה ואני קצת יותר. ובכלל, מה רע להיות איגנטומליך? זה נשמע מאוד מפתה, לא?"

"כן, כן," הוא משיב לי ברצינות תהומית, "אבל בשבילי לא כל כך. בשבילי בכלל לא. אחרי הכול, איך אני יכול להרשות זאת לעצמי? אפילו אורוו ופנטקון הם קצת יותר מדי בשבילי, אז איגנטומליך?"

הגבעות הרכות שלאורך עמק הנהר מציעות שלווה מבורכת. שורות־שורות של גפנים יורדות אל נהר האלבה, שבמימיו משייטות הלוך ושוב סירות וספינות קטנות. אנחנו צועדים במשך שעות ארוכות. ראוכפוס שואל ושואל. כשהוא רואה שתשובותיי מתקצרות והולכות, הוא מניח לי וצועד לצידי בשקט. אלא שהשקט ממני והלאה. אין מנוחה לרשעים. ובליבי אני יודע – אני לא לבד, ובוודאי שלא היחיד, אבל בעיני רבים, אפשר אפילו רבים מדי, הפעם הזאת אהיה רשע. זה לא ממש נורא. אני רגיל. אלא שהפעם הצדק הגורף לצידם.

אני כבר יודע – הנריק לא רוצה, לא רצה, ומעולם לא התכוון לשקם את את פנטקון ואורוו ולהמשיך להפעילם כפי שהתחייב בהסכמיו עם הממשלה הפדרלית. התוכנית אחרת. לחלוטין. אבל מה היא?

גיאורג פרידריך הנדל נולד בשנת 1685 בהאלה שבסקסוניה, שבירתה דרזדן. הוא היה מלחין פורה שחי רוב חייו בלונדון וכתב, כנראה, יותר אורטוריות מכל מלחין אחר, חלקן מפורסמות במיוחד. גוטפריד זמפר היה ארכיטקט גרמני שתכנן ובנה את בניין האופרה של דרזדן, הזמפראופר, בשנת 1841. הוא גם תכנן ובנה את בית הכנסת המרכזי בברלין, שנחרב בליל הבדולח.

ראוכפוס עלה בעוד מועד על כוונת רוחותיהם של השניים להתכנס בדרזדן, וביעילותו האופיינית ירט, ממש בדקות האחרונות, זוג כרטיסים לאורטוריה בלשאצר, במושבים צמודים, יוצאים מן הכלל, בזמפראופר. לשם אנו הולכים הערב.

בניין האופרה, שנחרב ושוקם מספר פעמים, יפה ומרשים מבחוץ, ומעניק תחושת חום וברכה לבאים בשעריו. ההופעה תתחיל בשעה שמונה בערב. אנחנו שם בשבע וחצי. הכול מוזר. אנשים מהודרים מאוד עומדים בחוץ, משוחחים זה עם זה, כאילו לקראת אירוע. לא ברור לי. גם לראוכפוס לא.

שערי האולם פתוחים לרווחה. איש אינו נכנס, ואין סדרנים או בודקי כרטיסים. אני נכנס, מסתכל וכמעט מאבד את שליטתי. במרכז חלל האולם, מקצהו האחד עד לקצהו השני, בגובה של כשישה מטרים, תלוי גשר פלדה צר ועליו צועדים, הלוך ושוב, זה מול זה, זוג חיילים חמושים בשמייסרים ולבושים במדי אס אס. כשהם נפגשים במרכז הגשר, הם רוקעים בעקביהם, מסתובבים בצורה מושלמת, גב אל גב, ממשיכים עד קצה הגשר ובהגיעם הם סבים שנית באותו אופן, וחוזר חלילה.

אני מסתכל על ראוכפוס. הוא חיוור. ואז הוא רץ אליי, כדי שלא אפול, הסביר לי אחר כך. אני? אפול? שני אנשי אס אס חמושים בלב אולם האופרה בדרזדן לא יפילו אותי, אבל תמיד נעים לדעת שיש מי שירוץ לעזרתי.

היה זה, כפי שהתברר לנו אחר כך, ערב יום הזיכרון החמישים לשואה, ולכבודו עובדה האורטוריה כאילו התרחש משתה בלשאצר בזמן השלטון הנאצי. היהודים משתתפי המשתה הולבשו כאסירים במחנה השמדה, שומריהם – כאנשי אס אס, ומפקדיהם, לרבות בלשאצר עצמו – במדי קציני הרייך הגבוהים ביותר. לאחר ההופעה, שהייתה מרשימה במיוחד, ראוכפוס שואל אותי את השאלה המתבקשת לאחר חוויה שכזו – מה ארצה לאכול. לאכול לא רציתי, אבל לסיים סוף סוף את העניין כולו, בהחלט כן.

צריך לפגוש את הר הנסקי מהר. אני מתקשר אליו עוד באותו הלילה.

"כן," הוא אומר, "באמת הגיע הזמן. אבוא אליך מחר."

הוא מגיע ושואל, "מה תעשה?"

"זה פשוט," אני עונה לו. לשני המפעלים אין כל סיכוי. צריך לסגור אותם מייד ולפטר את כל העובדים."

"את כל העובדים בשני המפעלים? באורוו הקימו רק לאחרונה מעבדת פיתוח חדשה ובה כמאה ושבעים עובדים."

"אותם אפשר להעסיק בינתיים."

"כמה זמן זה בינתיים?"

"נו," אני אומר לו וצוחק, "את זה תגיד לי אתה. זה הרי תלוי בתוכנית."

עכשיו תורו לצחוק. "טוב," הוא מסכם, "אני אוציא הודעת פיטורים כנדרש בגרמניה, ואחתום עליה. מובן שמקבל ההחלטה הוא אתה, כנציגו של הנריק הפועל מטעמו. כיוון שברור לי שכבר הבנת הכול, אז בוודאי גם הבנת שזמן הוא הדבר היחיד שחשוב. רק הוא."

 אני כבר מבין הכול, ולכן אני שואל, "ומה עושים כל 'האחרים', ורוברט בראשם, כרגע?"

"הם עושים כמיטב יכולתם לשנות את ייעוד הקרקע, כפי שציפה הנריק וכפי שהבטיחו לו, והוא האמין שהם מסוגלים לעשות. הנדל"ן, אחרי הכול, הוא העתיד. והם לא מצליחים."

"למה לא?"

"כי כל אלה שלא העזו לנשום לידם וצייתו לכל מילה שיצאה מהפה שלהם, לא מפחדים מהם יותר. לא מרוברט, לא מאלזה ולא ממרטין. זה נגמר. אתה לא תדבר עם הנריק בזמן הקרוב. הוא ממילא, כפי שאתה יודע, לא נמצא בגרמניה כמעט אף פעם. אני מקווה שלא חתמת על נייר כלשהו. אם לא נפתח מייד בהליכי השיקום בשני המפעלים, ניאלץ להחזיר את כספי ההלוואה שקיבלנו מהממשלה לרכישתם, ואם כן נפתח בהליכי השיקום – מה שלא עולה על דעתנו לעשות – נידרש להעביר לממשלה תשלום נוסף המגיע לה על חשבון הרכישה. כסף אין. אז מה נשאר?"

הבנתי.

הוא ביקש עוד יום וקיבל. הוא הוציא את הודעת הפיטורים, ואני פיטרתי ברגע אחד את כולם, בשני המפעלים, מלבד עובדי המעבדה החדשה, דבר שהעניק להר הנסקי, ל"אחרים" ולהנריק, כמובן, זמן נוסף לנסות ולהשיג את שינוי ייעוד הקרקע בעודם מעמידים פנים כמשקמים את המפעלים. מייד לאחר מכן הודעתי להנריק, כנדרש על פי ההסכם בינינו, על התפטרותי המיידית. השארתי את רכבו בידי ראוכפוס, שהביא אותי לשדה התעופה בפרנקפורט, ומאז נעלמו עקבותיי.

הם נכשלו כישלון חרוץ. הנריק לא חזר עוד לגרמניה והצליח, בשארית כוחותיו, קשריו, וחלק לא מבוטל מהונו, להיחלץ מהסגרה ומהעמדה לדין פלילי. הוא נפטר לפני שנים אחדות. הר הנסקי האדבוקט איבד את רישיונו כעורך דין ונידון למאסר על תנאי ולתשלום פיצויים. כשאירח אותי בווילה שלו באיביזה, כמה שנים לאחר מכן, אמר לי, בעודו מחזיק כוס שמפניה בידו האחת וסיגר ענק בשנייה: "היה כדאי."