"הפולני" מאת ג'ון מקסוול קוטזי מתאר את התאהבותו של הפסנתרן הפולני ויטולד ולצ'יקייביץ' בביאטריס מברצלונה. ביאטריס עסקה בפילנתרופיה והיתה חברת הוועד המנהל של נשות חוג קונצרטים. בהיותו ידוע בביצועיו לשופן, היא הזמינה אותו לרסיטל, אולם הקהל ואף היא התאכזבו מנגינתו. למרות פער גילים של 24 שנים, הוא בן 72 והיא בת 48, הפולני התאהב בה. ביאטריס היתה נשואה ואם לשני בנים, אלא שבינה לבעלה כבר לא היה מין, והוא בגד בה. לעומתה, ולצ'יקייביץ' היה גרוש. אף שלא התאהבה בו, כשנה לאחר המפגש ביניהם נענתה לחיזוריו. הם בילו שבוע במיורקה בבית נופש שהיה שייך למשפחת בעלה בילדותו, ושם שכבו.
מאז נותק הקשר, עד להודעת בתו על מותו ארבע שנים לאחר מכן. הוא הותיר עבור ביאטריס בביתו שבוורשה כתב יד בפולנית בן 84 שירים, שתוקתק במכונת כתיבה. ביאטריס מסרה את כתב היד למתרגמת יהודייה ולמדה שרוב השירים, כנגינתו, מאכזבים ברמתם.
זוהי פרודיה מבריקה על סיפור אהבת דנטה לביאטריצ'ה ועל האידיאליזציה של אהבה בלתי מושגת, כפי שתוארה בעיקר בסונטים ובקטעי הפרוזה של "חיים חדשים" (1293) לדנטה, היצירה האוטוביוגרפית הראשונה בהיסטוריה, ואף ב"קומדיה האלוהית". דנטה ראה בחטף את ביאטריצ'ה פעמיים בחייו, בגילי 9 ו־18, אך זה הספיק כדי שיתאהב בה. אהבתו של ולצ'יקייביץ' התאפיינה בסגנון האהבה החצרונית הטרובדורית בת זמנו של דנטה, שכללה הערצה אבירית לגבירה, גינוני נימוסים, מבחני מסירות, שירי הלל ליופייה וכדומה. אהבה חצרונית הוערכה במיוחד דווקא כשאסור היה לממשה על ידי נישואים, או באופן מיני, בין השאר משום שהאישה היתה נשואה.
ולצ'יקייביץ' לא הסתיר מביאטריס שהוא אוהבה כדנטה: '"גברתי היקרה (...) זוכרת את דנטה אליגיירי המשורר? ביאטריצ'ה שלו לא זיכתה אותו ולו במילה, והוא אהב אותה כל חייו'". ביאטריס, כביאטריצ'ה, היתה נשואה לבנקאי אמיד, אולם בניגוד לדמותה הספרותית, קוטזי הופך את היוצרות: האהובה האלמונית היא גיבורת הסיפור, ואילו הגבר, האמן הידוע, הוא דמות משנית. היא חזקה, מודעת לעצמה ומציאותית, ואילו הוא חיקוי חלוש ונלעג של מבדה ספרותי. היא עסוקה בחקירה פנימית וביקורתית, אולם הוא חי באשליה. באופן הזה קוטזי מעניק לביאטריצ'ה אני פסיכולוגי וקיומי - אישיות, נוכחות, עומק וקול הנעדרים ביצירת דנטה.
ביאטריס זיהתה את הנרקיסיזם של ולצ'יקייביץ' דרך הזדהותו הלא מודעת עם דנטה ושופן. הוא אמר לה: "דנטה המשורר אהב את ביאטריצ'ה ואף אחד לא ידע", והיא עקצה: "שטויות. ביאטריצ'ה ידעה. כל החברות שלה ידעו. הן צחקקו על זה, כמו כל הנערות. אתה באמת חושב שאתה דנטה, ויטולד?"
לשאלתה מדוע כשופן לא עזב את פולין, מדינה שהוא אוהב־שונא, ענה: "כן, יכולתי לומר שלום לפולין ולקנות דירה בוולדמוסה ולחכות לאיזו גברת צרפתייה שתגיע, איזו ז'ורז' סאנד שנמאסו עליה הגברים הצרפתים הגסים והיא רוצה פולני עדין שתוכל להעניק לו את אהבתה". הוא התייחס לקשר הזוגי בין הסופרת הפמיניסטית הצרפתייה ז'ורז' סאנד לשופן, שראשיתו בוולדמוסה, מיורקה, ואשר החזיק מעמד כעשור. לאחר פרידתם בריאותו ויצירתו של שופן הידרדרו, והוא נפטר כעבור שנתיים. ולצ'יקייביץ' חלק עימו אחרית דומה.
בסיפור אין הרבה פעולות, אלא בעיקר תיאור מתוחכם של ההתבוננויות של ביאטריס על עצמה ומצבה דרך שלושה מבעים משולבים: המרכזי, שלה עצמה; השולי, של ולצ'יקייביץ'; והמתווך, של המספר כל יודע. לדוגמה, הגחכתה של האהבה החצרונית: "'את מעניקה לי שלווה': שטויות כאלה! אני לא התשובה לחידת חייך, סניור ויטולד - לא שלך ולא של אף אחד אחר! כך היתה צריכה לומר לו. אני מי שאני!"
הממד הפרודי בא לידי ביטוי באופן מפתיע, שנוטע את העלילה הימי־הביניימית ברוח הזמן. לדוגמה, בארוחת הערב שלאחר הרסיטל ביאטריס וחברתה ציינו בפני ולצ'יקייביץ' שהוא דומה לשחקן הקולנוע השבדי מקס פון סידוב (והוא היה מודע לזה).
במציאות החוץ־טקסטואלית אכן הסופר דומה לשחקן; כמעט כפילים. זהו רמז לכך שלמרות הביקורת על ולצ'יקייביץ', קוטזי מזהה בתוכו את הרומנטיקן חסר התקנה, ולכן הוא גם אמפתי כלפיו. קריצה מתוחכמת נוספת, החותרת תחת הפרפורמנס המנופח של אהבה חצרונית, מופנית לאופנת מועדון זוגות הידוענים שיש ביניהם פער של 24 שנים - גיל מותה של ביאטריצ'ה: לאונרדו דיקפריו וויטוריה צ'רטי, דונלד ומלניה טראמפ, עמנואל ובריז'יט מקרון וסם ואהרון טיילור־ג'ונסון (בשניים האחרונים הגבר הוא הצעיר).
"הפולני" הוא יצירת מופת ספרותית משוכללת וחכמה. היא משרטטת באיפוק, באופן מפוקח ובהומור דק את גבולותיה הארציים של האהבה, אך עדיין מותירה את אופציית הגעגוע לאהבה נצחית, בעיקר דרך שירה; הרומן מסתיים בשני מכתבי וידויים של ביאטריס לוולצ'יקייביץ' המת העוסקים במשוב לשיריו, בעונג שלה מתשומת הלב שזכתה לו כמושא תשוקה ובחתימה: "נ.ב. אכתוב שוב".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו