איך יכול להיות שאגדות החורבן מימי בית מקדש שני כל כך אקטואליות?

מאז יום הטבח הנורא של 7 באוקטובר יצאו המון ספרים שמנסים לספר את הסיפור. והסיפור הזה כל כך גדול וכואב, שבאופן טבעי יש לו המון זוויות. אפשר לספר אותו דרך עיניהם של תושבי העוטף, דרך מבטם של לוחמים או המשפחות השכולות. לאחרונה יצא ספרו של אלי שרעבי, ששרד את החטיפה ואת השבי, ויש לשער שבשנים הקרובות נראה עוד סיפורים רבים על הטבח. מה שמתרחש בהיבט הספרותי סביב המלחמה הנוכחית הוא בהיקף קטן לעומת ספרות השואה, גם בשל השנים שעברו וגם בגלל הזוועות ההיסטוריות. ואיך בכלל מספרים סיפור גדול כזה?

השאלה הזאת העסיקה מאוד את החכמים בדור שאחרי חורבן בית המקדש. זה אמנם נשמע רחוק, ולמי שלא מחובר לתודעה הרוחנית של בית המקדש זה נשמע אולי לא רלוונטי, אבל בהיבט האנושי הפשוט מדובר באסון שלא נופל מאסון השואה. על פי הערכות ההיסטוריונים, היו 2.5 מיליון יהודים לפני החורבן. על פי ההערכה המקילה, החורבן הביא לרצח של כ־1.5 מיליון יהודים. זה בלי להביא בחשבון את הנושא הלאומי: החורבן ההוא היה תחילתה של קריסת ההתיישבות הלאומית היהודית בארץ, שהסתיימה כמה שנים מאוחר יותר, בקריסת מרד בר־כוכבא.

מעשה שהיה

ישבו חכמים וחשבו איך לשמר את זכר החורבן, ואיך נכון לספר את הסיפור. ממרחק של כמעט אלפיים שנה מתברר שהם הצליחו באופן מרשים. הם השתמשו בתקנת צומות, שיזכירו את המאורעות הקשים, וכן בקריאת מגילת איכה בבתי הכנסת ובקריאת קינות, שכשמן כן הן - מקוננות על האובדן הנורא.

הם גם החליטו לספר את הסיפור בדרך נוספת, מיוחדת. המטרה המרכזית שלהם לא היתה הזיכרון ההיסטורי המדויק, איך קרה ומה קרה, ומי עשה למי מתי. במקום זאת, הם התמקדו בצורך להפיק לקחים מההיסטוריה ובחרו לספר את סיפור הריקבון הערכי שפשה בעם.

הסיפורים הללו מכונים אגדות החורבן, אך הם אינם בהכרח סיפורים אמיתיים של שמות ואירועים, אלא סיפורים אישיים, לרוב של אנשים שלא מוזכרים בשמם - שנועדו להעביר את סיפורה של החברה שלא היתה לה תקנה אחרת פרט לחורבן. אחת מהן היא אגדה שאמרו עליה חכמים שבשלה נחתם גזר הדין על ישראל. מקורה בעברית היפה של חז"ל, ואני מביא אותה כאן בעברית פשוטה יותר.

ישבו חכמים וחשבו איך לשמר את זכר החורבן. המטרה המרכזית לא היתה הזיכרון ההיסטורי, איך קרה ומה קרה, ומי עשה למי מתי. במקום זאת, התמקדו בצורך להפיק לקחים מההיסטוריה

מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת אדונו, ושוליית הנגר היה. פעם אחת הוצרך הנגר ללוות כסף. אמר לו השוליה: "שלח את אשתך אלי, ואני אלווה לה". שלח אליו את אשתו. שהה השוליה עימה שלושה ימים. אמר לו: "אשתי ששלחתי לך, היכן היא?", אמר לו: "אני נתתי לה את הכסף והלכה מייד, ושמעתי שנערים, פושעים, התעללו בה בדרך".
אמר לו: "מה אעשה?"
אמר לו: "אם אתה שומע לעצתי - תתגרשו".
אמר לו: "סכום הכתובה גבוה מכפי יכולתי לשלם לה".
אמר לו: "אני אלווה לך ותן לה כתובתה".
עמד זה וגירשה, הלך הוא ונשאה.

כיוון שהגיע זמנו של הנגר להחזיר את ההלוואה ולא היה לו לפורעה, אמר לו השוליה: "בוא ועבוד אצלי בתשלום החוב". והיו הם יושבים ואוכלים ושותים, והוא היה עומד ומשקה עליהם, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסותיהם. ועל אותה שעה נתחתם גזר דין.
אין שמות בסיפור, אין מקומות ואין תאריכים, אבל הסיפור הזה שמסופר כך נועד לנעוץ במקרה פרטי את הסיפור הגדול. יש ביטוי של חז"ל שקובע "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דיני תורה".

באותה התקופה החברה נצמדה לחוק היבש - בלי להיות מחויבת לעולם הערכי שמאחורי הקלעים של החוק. במקום אחר האנשים שפועלים כך מכונים "נבל ברשות התורה" - כלומר, אדם שהכל חוקי אצלו ובחסות החוק עושה את העוולות הגדולות ביותר. הדמויות באגדה הזו ממחישות את הביטוי החז"לי הלכה למעשה.

שוליית הנגר הוא בלי ספק הדמות המרושעת של הסיפור. הוא ניצל את מצבו הדחוק של הנגר, שבתמימות שלח אליו את אשתו. לאחר מכן הוא גם המציא עלילת שווא, נתן עצה מרושעת שלא נועדה אלא להפריד בין האיש לאשתו, ניצל את מצוקתו הכלכלית של הבעל, וכך השיג את האישה שחשק בה. מזעזע מתחילה ועד סוף, אך למעט הסיפור על הפגיעה המינית, שגם היא פתוחה לפרשנות, הרי הכל כביכול בגבולות החוק, הכל כשר.

גם בהמשך הכל חוקי. הנגר בחר לגרש את אשתו, השוליה לא הכריח אותו. הוא הציע להלוות לו את סכום כתובתה, ומשלא עלה בידו להחזיר את החוב - הוא תבע ממנו לעבוד בביתו במקום התשלום. הכל בחסות החוק, ועדיין ככה בדיוק נראית חברה שהולכת לאבדון. אז אולי חוקי, אבל מקולקל מהיסוד.

בחסות החוק

בתמונת הסיום של האגדה, הנגר ממלצר לזוג הזה בדמעות שנושרות אל תוך הכוסות. האיש שלמד אצלו את רזי המקצוע והאישה שהיתה פעם אשתו. אין טרגי מזה. אך כשצוללים פנימה, אל תוך הסיפור, מתברר שהנגר הוא קורבן לא רק של השוליה האכזרי שלו, אלא הוא בעיקר הקורבן של עצמו.

הוא זקוק להלוואה ומשתף בכך את השוליה, שמסכים לעזור אך מציע שישלח את אשתו לקבל את הכסף. מדוע עולה על דעתו להציע את ההצעה המוזרה והחשודה הזאת? יש להניח שהשוליה מזהה שלא נוחה לנגר הסיטואציה שבה הוא נאלץ ללוות מהמתלמד שלו, ועוד פחות נעים לו להגיע לביתו של השוליה ולקבל את ההלוואה. לכן ההצעה לשלוח את האישה ולהימנע מהשפלה אישית. אבל מה עם אשתו? מה עם תחושת אי־הנעימות שלה? כפי שיעיד ההמשך, זה בוער לו פחות.

האישה הולכת לקבל את כספי ההלוואה ולא חוזרת. רק אחרי שלושה ימים האיש מחליט לחפש אותה. השוליה מספר לנגר, בלשון המדרש המקורית, ש"התינוקות נתעללו בה בדרך". בין שהכוונה לכך שהשתתפה עם הנערים במעשים לא ראויים, ובין שכפשט הנערים פגעו בה, היה ניתן לצפות מבן זוג אוהב ואכפתי שלכל הפחות לא יאמין לעלילה על אשתו כל כך מהר, ואם מדובר בפגיעה בה - ידאג למצוא אותה מהר ככל האפשר, לחבק אותה ולגונן עליה.

אבל הנגר לא מוכן להמשיך לחיות עם אישה ש"שמע עליה" דברים. שוב, הכל חוקי, מותר לאדם לבחור כך, אבל מה זה אומר על אהבה? על זוגיות ועל חברות?

הבעיה היחידה שמטרידה אותו רגע אחרי שהשוליה מציע לו לגרש את אשתו היא הבעיה הכלכלית. הרי אין לו איך לשלם את כתובתה. וכך, במו ידיו, הוא מגלגל את גורלו אל אסונו שלו; הוא יהפוך למשרת של האיש שרימה אותו ושל האישה שהתנכר לה.

על האישה האגדה לא מספרת הרבה. אנחנו רק יודעים שהיא התחתנה עם האיש שעקץ את בעלה באופן מרושע, אולי כי רימה גם אותה, אולי כי רצתה לנקום בו. מכל מקום, אותה אישה זכתה בזוגיות ראשונה נטולת אמון בסיסי, ובזוגיות שנייה שעשויה מנקמה מתוקה.

הרבה טוב לא יכול לצמוח כאן. בסופו של המדרש, האישה לשעבר והשוליה של הנגר שותים מכוסות שבהן הדמעות של בעלה הראשון. הצמא שלהם נענה על ידי חורבנו. הכל נורא, והכל חוקי, ויד ביד עם החוק היבש צועדים שלושתם אל טרגדיה אישית ולאומית.
לאחר חורבן הבית, החכמים יצרו המון סיפורים מהסוג הזה, סיפורים שמראים את האטימות האנושית, את האופורטוניזם ואת הנצלנות שנולדים מתוך החוק.

חורבן בית המקדש הוא ביטוי לחורבן הלכידות שלנו, הביחד שלנו, כשכל אחד מנסה להשיג את האינטרס שלו באפס רגישות ובמאה אחוזי אטימות לכאבו של הזולת. וככה בדיוק נראה חורבן. ואולי במקום שבו ייפתחו הלבבות, במקום שבו נרגיש זה את כאבו של זה, במקום הזה - יוכל להיות גם תיקון.