ישראל הראשונה והשנייה, גרסת טהרן

סבתא שלי בת ה־92 (שלא נראית בכלל בגילה) עונדת תכשיטי זהב מאיראן, ועיניה כבר עייפות מהחיים. לאחרונה, ככל שהיא נכנסת לעשור העשירי בחייה, הזיכרונות מילדותה בטהרן צפים לה בקלות רבה יותר. היא עוברת בלי משים מפרסית לעברית, ואני מתבוננת בה וחושבת כמה הגורל יכול להיות חמקמק ולא הוגן. לו היתה נשארת באיראן ולא בורחת לישראל בשנות ה־50, האם גם היא היתה מתנגדת למערביזציה של השאה? האם גם היא היתה נרדפת תחת שלטון האייתוללות, או נאסרת בידי משמרות המהפכה? מי יודע. ואולי אני לא צריכה לדמיין, כי בשביל זה יש לי את מרג'אן כמאלי.

כמאלי, מחברת רב־המכר "חנות כלי הכתיבה בטהראן", לוקחת בספרה החדש את ההיסטוריה הסוערת של איראן החל מאמצע המאה ה־20, והופכת אותה לסיפור חברות הדוק, מעין שילוב של "פורסט גאמפ" עם "החברה הגאונה". החברות בין אלהה (אלי) והומא, שמתחילה בשכונת עוני בטהרן בשנות ה־50, נפרסת מינקות ועד בגרות, כשברקע כל אירוע היסטורי משמעותי: מפיגוע הטרור בבית הקולנוע "רקס" באבאדאן, דרך צעדת הנשים בטהרן ועד משבר בני הערובה בשגרירות האמריקנית.

נקודת החוזקה המרכזית של כמאלי היא היכולת שלה לעצב מערכת יחסים אותנטית בין שתי נשים שונות כל כך. "לביאה" (שיר־זן בפרסית) הוא כינוי לאישה פרסייה חזקה ואמיצה הנושאת את עתיד האומה על כתפיה - וכאלה הן גם גיבורות הספר: אלי, שמיוחסת לכאורה למשפחת המלוכה האיראנית ושגדלה עם אם חרדתית ומקטינה; ומולה עומדת הומא, תוססת, מלאת ביטחון עצמי ואישיות פוליטית חזקה מלידה.

נקודת הפתיחה שלהן זהה - בית ספר בשכונת עוני - אך כמאלי, שאוהבת מאוד להשתמש בקלישאות, מקפידה להדגיש שוב ושוב את הניגודיות בין השתיים: הומא אותנטית וביתית, עם אם חמה שמביעה אהבה באמצעות בישולים מופלאים, בעוד אלי חוזרת אל בית קר ומנוכר, ללא ריחות של אוכל או חמימות. ישראל הראשונה והשנייה, גרסת טהרן.

כמאלי מדגישה את הניגודים לאורך כל הספר: אלי היא סמל המעמד הגבוה באיראן של אותן שנים, וגדלה בסביבה שמרנית תחת מגבלות חברתיות נוקשות. הומא משקפת את המעמד הנמוך ואת השאיפה לשינוי חברתי ופוליטי. לזכותה של כמאלי ייאמר שהיא בונה דמויות באופן מדויק, דרך דיאלוגים שנונים ותיאורי אוכל פרסי מפורטים, שמעוררים געגוע גם אצל מי שלא טעמה חורשט סבזי מימיה. האירוע המחולל, המפריד בין השתיים, מתרחש על רקע סוגיה כואבת ומדממת בהיסטוריה האיראנית: הלשנות ועינויים. מאותו רגע של שבר, הסיפור מתפצל גם אל נקודת המבט של הומא, שנעה בזמן ומגלה לקוראת חלקים שנסתרו עד כה.

לאורך העלילה כמאלי יוצרת סימטריה קבועה בין הגיבורות: באימהות, בפוליטיקה, בלבוש ובתסרוקות (התלתלים הפרועים של הומא מול תסרוקות הסבנטיז המוקפדות של אלי). גם הקנאה הנשית, שהיא אולי חלק טבעי בחברות הדוקה, נוכחת כאן, ומזכירה את הדינמיקה של "החברה הגאונה": מי מצליחה יותר, ומי מקנאת במי? ואולי לאהוב חברה פירושו תמיד קצת לרצות את מה שיש לה?

"הלביאות מטהראן" זכה להצלחה רבה בעולם, ומככב במצעד הספרים במוסף זה כבר 25 שבועות - הישג לא מבוטל לספר שבקלות היה יכול להיכנס לקטגוריית ספרות הנשים הבנאלית. אבל הוא לא. מדובר בספר סוחף, שמעורר הזדהות עם דמויותיו הנשיות (גם אם לעיתים הן נוטות לקלישאתיות וסכריניות יתר). אין ספק שכמאלי יודעת איך לכתוב דמויות שמעוררות רגש, מה שבוודאי יוביל בקרוב לעיבוד קולנועי. אולי אקח את סבתא שלי לראות.