שפינוזה, סוקרטס ואלוהים נכנסו לחומוסייה

אפתח בווידוי: אני מחבב את ד"ר ג'רמי פוגל. או לפחות את הפרסונה הציבורית שלו. אני מחבב את הלהט הכמעט מיסיונרי של כתיבתו; את ההתלהבות הבלתי ניתנת לעצירה שבה הוא מדבר על נושאים שבדרך כלל נתפסים ככבדים או משעממים; את הנטייה שלו, שבאה לידי ביטוי בהרצאותיו ובפודקאסטים שהוא מגיש, לקפוץ מנושא לנושא: הוא עובר משפינוזה לפסיכדליה, ומשם לאמנות הרנסנס או לניסיונות לסנגר על הקומוניזם.

גם בכתיבתו בספר הנוכחי יש משהו שובה לב: בסגנון ההיפראקטיבי, בשפע האסוציאציות, בשפע המוגזם לחלוטין של סימני קריאה ("עלינו לדבר על הפיל שבחדר! פיל הפילים, אלוהים! אלוהים אלוהים אלוהים!"). בקיצור - לא בדיוק מה שאתם מצפים למצוא כשאתם נוטלים ליד ספר פילוסופיה.

אני מניח שאחת הסיבות לכך היא ש"פילוסופים נגד אלוהים" אינו באמת ספר פילוסופיה. לפחות לא במובן המקובל. אמנם הוא מביא טיעונים, מנסה לבסס אותם, ואפילו מצטט מדי פעם פילוסופים מוכרים כמו דיוויד יום, אפלטון או שפינוזה. אך כל אלו הולכים לאיבוד בתוך השצף־קצף של קביעות החלטיות, בדיחות מילוליות, תרגילים רטוריים, וכאמור - המון סימני קריאה.

יותר משזהו חיבור פילוסופי, זהו מניפסט. חיבור שנועד להמם את הקוראים, לשעשע אותם, ללכוד את תשומת ליבם, ואז, לאחר שהם נופלים ברשת - לגרום להם לפתוח את ליבם ולהבין באמת. אך איזו אמת מנסה פוגל להציג בפני קוראיו? כפי שנראה, זו כבר שאלה יותר מורכבת.

החיבור נפתח בהודאתו החד־משמעית של המחבר כי "הספר הזה נועד להחזיר אתכם בשאלה". לאחר מכן הוא מסייג את דבריו, ואומר שהספר לא יוצא נגד כל תפיסה דתית, אלא רק נגד תפיסה דתית מסוימת. אותה תפיסה דתית שלא מוכנה להטיל ספק, לשאול ולבקר את עצמה. תפיסה שהוא מזהה עם פונדמנטליזם ועם נטייה לאלימות.

משם פוגל עובר להצגת טיעוניו של הפילוסוף בן המאה ה־18 דיוויד יום ("דיוויד הקדוש", כפי שהוא מכונה בספר) נגד שתי ההוכחות הנפוצות לקיומו של האל: ההוכחה מן העולם ("טיעון השען": יש שעון, מכאן שבהכרח יש שען) וההוכחה מן ההתגלות ("טיעון הניסים"). לאחר שהפריך את ההוכחות לקיומו של האל (אך כפי שהוא חוזר ומדגיש, גם לא הוכיח את אי־קיומו), פוגל חוזר ליוון העתיקה, ומספר בהרחבה על סוקרטס, על משפטו ועל שאלת דתיותו או אי־דתיותו.

בהמשך פוגל עובר להצגת משנתו הספקנית של הפילוסוף ההלניסטי פירון מאליס, ומסיים בהצבעה על כמה מהסתירות הפנימיות שכל אמונה דתית מכילה: למשל, אם המאמין מייחס לאל אחריות לרוע שקיים בעולם, אזי הוא כופר בטובו האינסופי. לחלופין, אם הוא טוען שהאל נמצא מעל הפרטים ופוטר אותו מאחריות, אזי הוא כופר בידיעתו האינסופית. לכן, מסכם פוגל, אי אפשר באמת ובתמים להאמין באלוהים, שכן "מי שמאמין לא מאמין".

פוגל לא בא לעורר דיון, אלא לשכנע. אבל במה? בתחילה הוא אומר שהוא בא לשכנע את קוראיו לשאול שאלות. כאן, כמובן, מתבקש להקשות - האם רוב החילונים עוסקים דרך קבע בשאילת שאלות פילוסופיות? האם הם נוטים להטיל ספק באמונות היסוד שלהם? פוגל נמנע מלהתייחס לכך.

לאורך כל הספר הוא מזהה בפשטות בין דתיות לבין דוגמטיות ואמונה נטולת ספקות, ובין חילוניות לבין השקפה פתוחה וספקנית. הוא מעדיף את השאלה על פני התשובה, ואת החיים מתוך ספק קיומי על פני כל ניסיון רציני להיחלץ מהספק הזה. אך להיכן מובילה אותנו הטלת הספק התמידית הזאת? מה נותר לאדם אחרי שהוא שלל והפריך את כל האמונות? גם על זה פוגל לא עונה.

אמירות האגב שלו הפזורות לאורך הפרקים - אמירות שבהן הוא מתאר את ההנאה שמסיבים לו דברים פשוטים ויומיומיים כמו ישיבה על צלחת חומוס או רביצה על חוף הים - יכולות לספק כיוון מסוים של תשובה. מה שנשאר לנו אחרי ששללנו את אלוהים, אפוא, זה הנאות החיים הקטנות. במילים אחרות, פוגל מציע לנו הקוראים לבחור בין שני אופנים של קיום: נהנתנות חביבה ובלתי מזיקה, או דוגמטיות דתית נוקשה ונטולת ספקות. כפי שזה נראה, בעולם של "פילוסופים נגד אלוהים" אין בנמצא שום אפשרות שלישית. כך, הוא מציב בפנינו את הבחירה בין שתי אפשרויות שאף אחת מהן לא נראית מלהיבה במיוחד.

בעיה נוספת היא הצורה הפשטנית, הקריקטוריסטית כמעט, שבה הוא מצייר את האמונה הדתית. כביכול, להאמין באלוהים אומר בהכרח להאמין במין דמות אב זועמת, שיושבת בשמיים ויורה ברקים במי שמעז להמרות את פיה. מקובל לקרוא לדרך טיעון כזו, שבה אחד הצדדים בוויכוח מציג במכוון את הצד השני בצורה קיצונית ומוגזמת, "טיעון איש קש". ואולי כאן צריך לומר - בעקבות דברי המקרא "אלוהי קש לא תעשה לך".

אמנם פוגל כמובן מודע לכך שתולדות הדתות מלאות בתפיסות דתיות מורכבות ומעניינות יותר, החל מספר איוב ועד לבהגווד גיטא. וכמובן, העובדה שהחשיבה הדתית פיתחה במהלך השנים גם תפיסות מורכבות ועמוקות יותר עדיין לא מוכיחה את צדקתה. גם עם התפיסות הללו יש להתמודד, וגם אותן אפשר, ואולי צריך, לבקר. אך זה כבר לא עניין למניפסט קצרצר. בשביל זה צריך חיבור פילוסופי של ממש.