"ראי אותך, צל גדם עץ מהלך"

מדי שנה, לפני ההכרזה על זוכה פרס נובל לספרות, עולים שמם של סופרים ישראלים, רק גברים כמובן, כמועמדים הולמים לקבלתו. שמה של לאה איני מעולם לא הוזכר בהקשר של הפרס, ובעיניי היא סופרת גדולה שראויה לו. איני היא סופרת מודרניסטית שממציאה את עצמה בכל פעם מחדש; נדמה שהיא פונה לכתיבה של כל אחת מיצירותיה כאילו היתה זו יצירתה הראשונה. אין לה נוסחה או ניגון קבוע. היא מכירה את כל הטכניקות ושוכחת אותן במכוון כשהיא יושבת לשולחן הכתיבה. ולא זו בלבד, אלא שהיא גם סונטת בטכניקות הללו, לועגת להן והופכת אותן על הראש.

מה שקובע אצל איני הוא הכרעה פנימית עמוקה ביחס לאופן המתאים ליצירה שלה, וגם לה עצמה, למנח הנפשי ואפילו הגופני שלה. היא נעה בעולם, אישה כותבת, כשהיא מותחת ומרווחת את זמן ההווה בכל כוחה; הכל קורה בהווה וחי בו, גם מה שכבר נגמר או שטרם התחיל. ולהתרחשות הממשית או הדמיונית במסגרת הבדיונית של היצירה היא מעניקה לשון חיה, רוטטת, מפתה, זועמת ומשחקת. כשמוסיפים לכך את הכנות הרגשית שלה ואת הנכונות להביט היישר אל התהום, ברור לנו שעומדת לפנינו סופרת גדולה.

"ועודך בחיים", ספרה האחרון, עשוי שתי יריעות הכרוכות זו בזו: ממואר קצר ומצמרר שנכתב לאחר מותו של בן הזוג עירד רשף, ורומן מוקדם שלה, "גאות החול", שאותו עיבדה מחדש. את שתי היריעות מחברים לב אחד ותחושת עולם שונה אחת. הספר נפתח בממואר, אחריו מופיע הרומן "גאות החול", ולבסוף מופיע פרגמנט נוסף של הממואר שחותם את הספר. המבנה הזה מדמה את ההוויה: אין הפרדה בין חיים למוות, בין עבר להווה, בין כתיבה לזיכרון.

את הממואר הזה כותבת איני באומץ, מתוך כאב שלא מחפש פתרון. עירד, אהובה, מופיע בו לא כדמות זכורה, אלא כאדם חי. מה שכל כך יפה הוא שאיני לא שוהה בצער, אלא באהבה. וזו אינה אהבה מסוכמת. להפך, זו אהבה מתעקשת, דורשת, בוערת, עוצמתית. האהבה כשהיא נשארת כך על אש גבוהה לא יכולה למות, זאת אני למדה מאיני. ואני גם מקנאת. מושאים לאהבה יש ויש, אבל היכולת לאהוב בעוצמה כזאת, להתמסר, להיפער ולהישאר פצע פתוח בלי למהר להיסגר, מעוררת התפעלות. אפוא, מה הפלא שכך גם נכתבת ונקראת הספרות שלה.

"גאות החול", שפורסם לראשונה בראשית שנות ה־90 ושנערך בידי מנחם פרי, מופיע כאן בעיבוד חדש של איני. מעניין להשוות בין הנוסחים, המוקדם והנוכחי. נדמה לי שהמוטיבציה שלה, יותר מהשאיפה לתקן ולהעמיד נוסח טוב יותר, היתה הצורך למשש את החומר עצמו ולהפוך אותו מחדש לשלה, בתוך נסיבות החיים הנוכחיות ולנוכח האובדן של עירד. מירי, גיבורת הרומן הצעירה, מאבדת את אהובה ישי, שעלה על מוקש בשירות מילואים. היא ממשיכה לחיות אותו בכל רגע, גם מתוך הכחשה, אבל בעיקר מתוך בחירה מודעת לא לוותר על האהבה שהתגלמה בו, ושהמשיכה להתקיים גם אחרי מותו.

השיבוץ של הרומן הוותיק בתוך הספר החדש אינו בחירה צורנית בלבד. זהו מהלך רגשי: איני מחבקת את הרומן שלה. באחד הפרגמנטים בממואר מתייחסת איני ישירות ל"גאות החול", ושואלת: "איך העזת לכתוב בגיל עשרים ותשע, ואת בזוגיות הדוקה, ספר על אלמנה צעירה - השתגעת להקדים את זמנך?" תשובה אפשרית היא שאיני דחקה את עצמה אז אל הקצה, כדי לנסח משהו כללי על האהבה ועל כוחה, שגם המוות לא יכול לו. ובאמת, היא עושה כאן חסד גם עם עצמה ככותבת, ומחבקת את הצעירה שידעה לכתוב את האובדן מבלי לחוות אותו. היא לא חשה כל בוז לאותה גרסה מוקדמת של עצמה. להפך, היא שבה אליה, מקבלת אותה לתוכה ומכילה את שתיהן באותה הנשימה.

המהלך הזה, של כתיבה מתוך קרבה שלא תלויה בזמן, מוכר גם מ"הילד של לגיון הזרים", שם איני כותבת על עירד, הפעם כילד שאותו לא הכירה. לשם כך היא בוראת עבורו עולם שלם של ילדות, הגדוש באירועים, בפרטים, בצבעים ובדמויות, ובעיקר בקולות ובלשונות שמרחפים מעל ראשו הקטן של מי שמנסה להבין את משמעותם. אך איני לא טוענת לאמת ביוגרפית. להפך, היא כותבת מתוך ההכרה בכך שהכתיבה היא תמיד פרשנות, רק אפשרות אחת מני רבות, ובכך היא מציעה אלטרנטיבה לכתיבה ההנצחתית המשטחת.

הפרגמנט האחרון של "ועודך בחיים" לא רק חותם את הספר, אלא הוא מעין תפר שמחבר בין הממואר לבין "גאות החול". מירי, כך מתברר ברומן, מתאשפזת בבית הבראה כדי להצליח לקומם את עצמה. הנה, אלה פניה הנוספות והקשות יותר של האהבה, שבעוצמתה הרבה היא נוגעת במוות.

עם זאת, כאמור, הרומן נחתם בתקווה, והפרגמנט האחרון בממואר מצטרף אליו. איני משחזרת את קולו של אהובה שמעודד אותה לחיות: "'לאה שלי, את חזקה', כך אמר לי. מה אמר לך? ראי אותך, צל גדם עץ מהלך, מנצנץ. פני רגע לרוח לפגוש קרן תועה. החליפי מדליות עם הבריאה".