"מגפה עולמית הכניעה גבר בן 32 ומיקמה אותו על הספה המזדקנת וחרושת הקמטים בבית הוריו בירושלים. הוא שכב על הספה בסלון בעיניים פקוחות, עין אחת בוהה בטלוויזיה והשנייה פוזלת אל מחברת אדומה חבוטה ומתקלפת על שולחן הסלון שניירות מבצבצים ממנה...״, כך מתחיל הסיפור "פוטנציאל" בספר "פַּפּוּקָה", קובץ הביכורים של נועם נוי (הוצאת טנג'יר).
בהמשך הגיבור מבהיר שהוא אינו חולה, הוא מנסה להיגמל מקוקאין. אין לו כסף, אין עבודה, אין דירה ואין אהבה, ויש לו רק את עצמו להאשים.
נוי הוא בן לסוג של שושלת כותבת: הוריו הם המשורר עמוס נוי והעיתונאית לשעבר רחל מהגר, וסבו הוא דב נוי, חתן פרס ישראל לחקר הספרות, הוא מי שהקים את "ארכיון הסיפור העממי בישראל" ומחברם של עשרות ספרים בנושא. דודו, חיים נוי, הוא פרופ' לתקשורת באוניברסיטת בר־אילן.
הוסללת לכתיבה?
"לא לגמרי. יש משהו שכנראה עובר במשפחה, אבל כשהתחלתי בגיל צעיר מאוד לכתוב לא היה לי מושג, למשל, שגם אבא שלי כותב שירה ופרוזה. גם היום אנחנו לא מראים זה לזה את מה שאנחנו כותבים".
הוא יליד ירושלים וגדל בה בימים של האינתיפאדה והמון פיגועים. כשירד, כצפוי, לתל אביב הוא השתלב בתפקידי ניהול במסעדות, בין היתר גם בקפה "ג'וז ולוז" המיתולוגי, אחר כך התגלגל לעולם הפרסום, וכן, הוא מתפרנס היטב. "משכורת גבוהה, אבל כפי שכתבתי בספר, גם חובות אני סוחב איתי".
"גדלתי בבית מאוד מגן ואוהב", אומר נוי, "אבל הכרתי מקרוב גם את המשפחה של אמא שלי, שבה היה תמיד משהו מאוד רדוף ונמשכתי לשם מאוד. עולים מכורדיסטן, בלי כסף בכלל, חיו במעברה, הרבה קשיים. יש לי דודות נפלאות, אבל שם גם סיפורים כואבים נורא: דוד נרקומן שנפטר, דודה שנגמלה, עבריינים, וכל מיני כאלה.
"הייתי ילד די מופרע ואלים. הבית היה סבבה, אבל רוב הזמן הייתי אצל חברים בשיכונים בבקעה, ושם היו כל מיני - זה שמציץ בחלונות, אלה שנקראו שרמוטות, הילדה הלא בסדר. ראיתי סכינים נשלפות במגרש משחקים, דברים קשים, וכילד סגור לא סיפרתי להורים כלום. ברגע שהתחילו צרות רציניות, סמים וזה - אבא שלי היה זה שהגיע אלי לדירה כששכבתי ולא הייתי מסוגל לעשות כלום, ולקח אותי אליהם.
"אני קרוי על שם סבתא נעימה שלא הכרתי לצערי, אבל אומרים שהיתה אישה צדיקה וטובת לב. הרבה זמן חשבתי שאני אדם רע, ושאולי בשבילה אני צריך להיות קצת יותר טוב".
מה גרם לך לחשוב שאתה אדם רע?
"הייתי ילד אלים ועשיתי כל מיני דברים לא טובים. ואחר כך, כשאתה בסמים, אתה הופך להיות מאוד אנוכי ומשקר, והיו מקרים שבהם לקחתי מההורים כל מיני דברים בלי שהם ידעו. אז ככה אתה מפתח מחשבה שאולי אתה בנאדם רע מטבעך. כשהתחלתי לקחת ציפרלקס, לזמן מסוים זה שינה לי את החיים. אבל כשהגעתי לתל אביב עשיתי המון סמים, וזה בטוח דפק את ההשפעה של הציפרלקס והביא אותי לכל מיני מצבים קיצוניים, כולל אפיזודה פסיכוטית. לא רציתי לחיות חיים בינוניים, ואני עדיין מתקשה לא לצאת כל יום לעשות סמים ולהשתולל".
הסמים גם עשו אותך יותר יצירתי?
"הייתי טיפש והייתי בטוח שהסם נורא יעודד את הכתיבה שלי וכל זה, אבל זה בדיוק להפך. רק כשהתנקיתי והייתי אצל ההורים שלי בירושלים, בגמילה, יכולתי להתחיל לכתוב ולאסוף חומרים לספר".
ספר חשוף מאוד.
"בספר ביכורים צפוי שתכתוב את עצמך. אז פחדתי, אבל כתבתי בגוף שלישי ואמרתי לעצמי שאנשים יבינו שזה פיקשן. אבל זה לא קרה ואנשים מתייחסים לזה כאילו זה ממואר.
"האמת היא שבעיקר לא רציתי להעציב את ההורים שלי. אני מזכיר בספר דברים שהם פצע פתוח עדיין, אבל הרגשתי שאני צריך להוציא את הסיפורים שלי, ממש להקיא את הדברים האלה החוצה".
"אנסה לכתוב רומן"
נוי כותב כבר את ספרו הבא, ולמרות אהבתו העמוקה לסיפור הקצר הוא אומר שינסה לכתוב רומן. הרומן יעסוק בהתמכרויות שונות של דמויות שונות.
"הבטחתי לדודות שלי שהפעם אכתוב משהו יותר שמח", הוא אומר, "ואני מנסה, אבל יש לי הרגשה שגם הפעם זה לא ייצא מי־יודע־מה עליז".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו