דווקא ב"דברים שבעל־פה" שמבוסס על הרצאותיו, עמוס עוז מתגלה כדוברו של דור

לפני שנים רבות מצאתי בספריית סבי, משה חורגל, את הספר הנפלא של דוד כנעני, "ש"י עגנון בעל־פה". בספרו טען כי עגנון, למרות היותו סופר מודרניסטי מובהק המייצג את השבר הגדול של המאה ה־20, נשען בעצם על תרבות שבעל־פה - לשון חז"ל, הדרשנים, האגדה התלמודית והסיפור החסידי העממי. כלומר, הספרותיות הגבוהה שלו מאזנת באופן מושלם את יכולתו כמספר עממי.

כזה היה בדיוק גם עמוס עוז, מי שהיה יורשו של עגנון מבחינת מעמדו הספרותי המרכזי. בדומה לעגנון, היה עוז בשנים ההן המילה הנרדפת לספרות עברית, וגם אצלו, ספרותיות היֶתֶר והלשון הגבוהה מתאזנות תמיד לטובה באמצעות הסיפוריות, העלילה והדיבור של המספר העממי הרהוט, השולט בשפה. אלא שאת שפת הדרשן המודרני של עגנון החליפה לשונו של הנביא החילוני, המטיף המודרני התקשורתי.

לימים הלך גם עוז לבית עולמו, וכעת יוצא ספר שכולו עמוס עוז הנקרא בשם הפשוט "דברים שבעל־פה". עוז מקיף כאן נושאים רבים שהעסיקו אותו, כמו הכתיבה כמעשה שכנוע וכאמנות, מצב של מלחמה ושלום בין עמים ובני אדם, פוליטיקה ישראלית ועולמית, תרבות עברית ותרבות באשר היא, ומעל הכל הקיום היהודי.

קם לתחייה

צריך להודות באמת, עוז שבעל־פה לא פחות מרתק, ולעיִתים אף יותר מוצלח מאשר עוז שבכתב. למעשה, עוז של הסיפורים הקצרים, הנובלות והרומנים לא תמיד הבריק. לא כל ספר שלו היה באמת התפתחות ואבן דרך בתרבות הישראלית, או עשה מהפכה כמו שעשו "ארצות התן", "מיכאל שלי", או הרומן האוטוביוגרפי המאוחר שלו "סיפור על אהבה וחושך". עוז, בעיקר בשנות ה־90, כתב רומנים רבים שחיקו את עוז של שנות ה־70 וה־80, באופן מוצלח פחות. די אם נמנה ספרים כמו "אל תגידי לילה" ו"פנתר במרתף".

יש לכך הסבר. עוז הפך סופר מקצועי שחזר על אותן אנקדוטות. הוא הפך סופר מוּכּר ובינלאומי, מהסוג שצריך לייצר אחת לשלוש שנים ספר להוצאה לאור. סופר שמקבל משכורת. אבל עוז המקורי - לא היה כזה. הוא היה סופר של מוזה ושל תשוקה, גם אם לא הודה בזה. בימים המוקדמים הוא נסגר בשירותים, כדי לא להפריע לאשתו נילי לישון, וכתב על האסלה את דמותה האלמותית והנוירוטית של חנה גונן ב"מיכאל שלי". הוא כתב כי קשה היה לו לנשום, כמו שחנה פותחת את הרומן ואומרת מייד: "אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות".

עוז שייך לדור שרואה בסופר סוג של נושא בשורה, תחליף לנביא. אליו באים כדי לשמוע כחכם או כנביא את דעתו על המצב. עוז, ששייך לדור שהאמין בתבניות של הקטנה - הסתייג כשאמרו לו את זה

ב"דברים שבעל־פה" אין טקסטים לא טובים, או בינוניים, אין נפילות או בטנים רכות, וכנראה הקורא הישראלי ייהנה ממנו. הטקסט היפה ביותר כאן הוא זה שעוסק בלשון העברית, ומבוסס על דבריו בהרצאה שנשא בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, בשנת 2015. הנה ציטוט קצר מתוך דבריו, שבו עוז מספר כי הוא רואה את הלשון העברית, אהובתו הגדולה במשך עשרות שנים, כנסיכה, כַּיפהפייה הנרדמת. שם רמז, הכל מתקשר לאהבה:

"זה קרה בירושלים על סקאלה קטנטנה, אני מדבר על כמה מאות אנשים, לכל היותר אלפים ספורים, ואני מדבר על סוף המאה התשעה עשרה, זאת אומרת, אני אומר שוב, לפני בערך מאה ועשרים שנה. עכשיו אני מגיע אל הנסיך והנסיכה. מתי בדיוק קמה השפה העברית מן התרדמה הארוכה של אלף שבע מאות שנים? מה היה הרגע המדויק שבו היא קמה לתחייה? אני לא יכול להגיד. אני לא הייתי שם, אני לא כל כך זקן, אבל אני יכול להגיד מתי זה קרה. זה קרה כאשר בפעם הראשונה, אחרי הפסקה של אלף ושבע מאות שנה, בחור לחש לבחורה בעברית: 'אני אוהב אותך'. או בחורה לחשה לבחור בעברית: 'אני אוהבת אותך'. הבחור היה ספרדי והבחורה אשכנזייה, או להפך, והמילים נאמרו בעברית כי לא היתה להם שום שפה משותפת אחרת".

קול נבואי

טקסט נוסף שראוי לציון הוא זה שפותח את הספר, ונקרא "ראיון רדיו עם חיים יבין, קול ישראל 1964". זהו הראיון הראשון שנתן עוז כסופר מתחיל, מלא תשוקה לכתיבה ולחברה שבה הוא חי. בשעתו היו לו כמה סיפורים בודדים בכתבי עת מרכזיים דאז כמו "קשת" של אהרן אמיר ו"מאזנים", ביטאון אגודת הסופרים. ספר הביכורים שלו, "ארצות התן", ראה אור בשנת 1965. מה שמעניין כאן הוא תוואי הדרך של עוז בספרות עצמה, כשהוא מציין כמה מהסופרים שהשפיעו עליו, כמו יוסף חיים ברנר, ש"י עגנון, ס. יזהר, ומדבר על כתיבתו ועל תפיסותיו.

כבר כאן עולה הקול הנבואי המתלבט שיאפיין את עוז לכל אורך שנותיו, זה שדורש לתהות, זה שמבקש את המבוכה ככוח, זה שמבקש להתחבר דרך הישראליות אל היהדות האוניברסלית ההוגה, שנושאת את חוכמת הדורות מהרמב"ם עד איינשטיין ופרויד.
בראיון הזה, כבר בשלב מוקדם כל כך בדרך המחשבה שלו, הוא מנסה לחבר באופן צלול וברור בין איש המעשה לאיש הרוח, בין האמן וההוגה לפוליטיקאי ולפעיל החברתי. כבר כאן עולה כי עוז, בזכות כישרונו הרטורי בכתב ובעל־פה, יהיה דוברו הראשי של דור תרבותי וספרותי שבמרכזו תבניות של הקטנה ופירוק, רצון לחפש את הדברים בַּפּרטים, בהיסוס, כי שם נמצא האותנטי.

גם הטקסטים החברתיים והפוליטיים חזקים מאוד כאן. ניכר כי כאשר התבטא באופן רהוט ומלא דימויים - חשב היטב על כל מילה שיצאה מפיו. פחות עניינו אותי בקריאה הקביעות המוכרות שלו, מלאות הזעם, בהפגנות של שלום עכשיו נגד מעשי גוש אמונים (אם כי גם הן מרתקות), אלא דווקא ההרצאה האחרונה שנשא בשנת 2018, הנקראת "כל החשבון עוד לא נגמר".

רציתי לראות אם אותה רטוריקה נפלאה עוד קיימת, אם הקסם שם, ואם עוז הזקן למול העוז הצעיר הוא אדם מיואש, חברתית ופוליטית. גיליתי כי הוא נשאר רהוט להפליא. לא מיואש כלל, אך מאוד מפוכח ופחות חולם. במסה הזו, ששמה לקוח מחמש המילים האחרונות ברומן הארצישראלי הנודע של ברנר "מכאן ומכאן", טבע עוז משפט יפהפה וחכם האומר, "אל תחפש במרחב משהו שאבד לך בזמן".

עוז אומר זאת לאינטלקטואל פלשתיני שחי בחו"ל, האומר לו שהוא רוצה בחזרה את ביתו בליפתא, בדיוק את אותו הבית של הוריו - אף על פי שמעולם לא היה שם פיזית עם העיזים והמעיין. עוז אומר: "אתה חולה, אמרתי לו, וגם אבחנתי את המחלה[...] אתה חולה שַׁחְזֶרֶת. בלועזית: רקונסטריטיס. אתה מחפש במרחב משהו שאבד לך בזמן. אתה נורא רוצה, נפשך יוצאת אל ליפתא שגדלת על הסיפורים עליה, סבא סבתא, אבא אמא. אני מבין אותך. אני לא מגנה אותך. גם לא אומַר לך, תשכח מזה. בחיים לא אגיד לך לשכוח מזה.

גם אני לא שכחתי את ילדותי ואת זיכרונות ילדותי. אני אומר לך דבר אחר, אתה כל כך מתגעגע לליפתא? כתוב ספר. תעשה סרט. כתוב מחזה. כתוב מחקר. חפש את מה שאבד לך בזמן ולא במרחב, כי הוא לא אבד לך במרחב, הוא אבד לך בזמן". כשעוז אומר את זה הוא מתכוון לא רק לפלשתינים אלא לכל אחד. גם אלינו. גם, למשל, לנאמני הר הבית הרוצים לבנות מחדש את בית המקדש.

טייל ותיק

עוז שייך לדור שרואה בסופר סוג של נושא בשורה, תחליף לנביא. אליו באים כדי לשמוע כחכם או כנביא את דעתו על המצב. עוז, ששייך לדור שהאמין בתבניות של הקטנה - הסתייג מכך כאשר אמרו לו את זה, אבל הוא היה כזה. גם כיום, בתווך שבין דויד גרוסמן לאשכול נבו, יש סופרים שהם צופים לבית ישראל, אבל הציבור פחות קשוב למוצא פיהם כי התרגלנו לחשוב, אולי בצדק ואולי לא, שדעת איש הרוח טובה בדיוק כדעת איש המעשה.

עורך ספרות נכבד הִמשיל לי פעם משל על עוז ועל החברה הישראלית. הוא אמר כי עוז דומה לאותו טַייל ותיק שיצא לו לטייל פה ושם בארץ ישראל, כשם ספרו הנודע של עוז. כאשר עצר האוטובוס כדי שיוכלו הנוסעים המטיילים לפוש, הלך לו עוז מאחוריו כדי להטיל את מימיו. בינתיים האוטובוס נסע והוא נשאר לעמוד שם עירום ועריה.

למקרא הספר הזה, בעיקר חלקו האחרון, ההרצאות האחרונות, חשתי שוב את אותה תחושה של אוהב ספר עברי שחשתי פעם וחזרה אלי בקוראי ברומן האחרון שלו, "הבשורה על־פי יהודה". בפרפרזה על סוף הרומן של ברנר האומֵר "כל החשבון עוד לא נגמר", אפשר לומר כי כל הקסם העמוס עוזי עדיין לא פג.