קלייב סטייפלס לואיס מוכר לקורא הישראלי בעיקר כמחבר ספרי "נרניה", שהפכו לחלק מהקאנון של ספרות הפנטזיה המודרנית וזוכים עד היום לשלל עיבודים טלוויזיוניים. בעולם הנוצרי הוא מוכר לא פחות ככותב של ספרים שעוסקים בענייני אמונה ומגינים על הנצרות מפני מבקריה.
"התבוננות ביגון" שפורסם בשם בדוי בשנת 1961, שנתיים לפני מותו של לואיס, הוא יצירה מסוג שונה מאוד. המסה הקצרה מבוססת על יומנים שכתב לואיס בעקבות מות אשתו, הלן ג'וי דיווידמן, שנה קודם לכן. זהו מסמך כן בצורה יוצאת דופן, שמתאר את חוויית האבל האישית של לואיס, את ההתחבטויות הרגשיות והאמוניות שלו, ואת התובנות השונות שאליהן הביא אותו האבל.
ניכר שלא מדובר ביצירה שתוכננה מראש, אלא בטקסט שנכתב תוך כדי תהליך האבל: לואיס מתחבט, סותר את עצמו, לעיתים חוזר על אותם רעיונות בניסוחים מעט שונים. דווקא מהסיבה הזו קל יותר להאמין לו, לכאב וגם לנחמה שהוא מוצא לבסוף.
יש דמיון מסוים בין "התבוננות ביגון" ובין "ממעמקים", היצירה הווידויית שכתב אוסקר ויילד מכלא רידינג. אבל בוויילד יש משהו ראוותני גם כשהוא מתוודה, ואילו אצל לואיס נדמה שאין שום מניפולציה ספרותית, אלא התמודדות של אדם עם נפשו שלו. "חשבתי שאצליח לתאר מצב", כותב לואיס בחלקו הרביעי והאחרון של הספר, "ואולם, מתברר שהצער איננו מצב כי אם תהליך. הוא לא דורש מפה אלא היסטוריה". ואכן, יש כאן היסטוריה של צער, והיא מרתקת, לעיתים כאובה ולעיתים מרוממת.
מוות ואובדן הם מהתמות העתיקות ביותר של הספרות, וקשה מאוד לומר עליהם דברים שאינם בנאליים. לואיס מצליח בכל זאת, למשל כשהוא מסביר כיצד הניסיון לזכור את האדם האהוב מהווה בעצמו סוג של מלכוד: "אני חושב אמנם על ג' כמעט כל הזמן, חושב על העובדות הנוגעות לג'[...] אבל מוחי הוא שבוחר ומסווג את העובדות האלה. כבר עכשיו, פחות מחודש אחרי מותה, אני מתחיל להרגיש בתחילתו האיטית, הערמומית, של תהליך שיהפוך את ג' השוכנת במחשבותיי לאישה יותר ויותר דמיונית.[...] המציאות לא תוכל לעצור בעדי, לרסן אותי, כפי שג' עשתה לעיתים קרובות כל כך[...] מעצם היותה כל כולה היא עצמה ולא אני".
במהלך שמזכיר את זה של קהלת, לואיס האבל מחפש נחמות ופוסל אותן בזו אחר זו. הזיכרון והמחשבה על המת, כאמור, נידונים לאבד את האדם עצמו. למרות היותו אדם מאמין, לואיס דוחה את המשאלה בדבר מפגש מחודש בעולם הבא משלל טעמים. המחשבה שיתאושש מאבלו וישוב לחיים שחי קודם לכן היא בעצמה מגונה בעיניו.
לכאורה, הוא יכול היה למצוא נחמה בחיק האל, אלא שהיגון מוביל את לואיס למשבר אמונה. מי ש־20 שנה קודם לכן חיבר ספר ושמו "בעיית הכאב", שבו הסביר ברהיטות את הצידוק לסבל בעולם, נשמע לפתע פתאום בטוח הרבה פחות כשהוא פוגש באותו סבל באופן אישי. "במוקדם או במאוחר יהיה עלי להתמודד עם הקושיה בשפה פשוטה", הוא כותב. "איזו סיבה יש לנו, למעט משאלותינו הנואשות, להאמין שאלוהים הוא 'טוב' בכל אמת מידה שנוכל להעלות על דעתנו? האם הראיות אינן מוכיחות על פניהן שההפך הגמור הוא הנכון?"
לואיס מודע היטב לאירוניה שבמצבו. "אם ביתי נפל באבחה אחת, הרי זה משום שהיה בית קלפים[...] אילו באמת היה אכפת לי מסבלות העולם, כפי שחשבתי שאכפת לי, לא הייתי המום כל כך בבוא סבלי שלי. היתה זו אמונה דמיונית המצוידת באסימוני משחק לא מזיקים ושמם 'חולי', 'כאב', 'מוות' ו'בדידות'". יתר על כן, הוא מטיל ספק שמא חזרתו לאמונה, אם תתרחש בעתיד, לא תהיה אלא בית קלפים נוסף. לקראת סופו של הספר, לואיס אכן מפלס את דרכו חזרה לאמונה, אך לקורא נשאר לתהות לאיזה לואיס יש להאמין יותר - לזה השרוי במלוא עוזו של היגון, או לזה שמצא נחמה.
הנחמה שמוצא לואיס לבסוף היא אכן נחמה דתית, שקשורה בפנייה לאלוהים כשהוא לעצמו ובראיית האהבה כשיעור. אבל עצם ההתמודדות שלו, כנות הרגש וצלילותו יכולים לספק לפחות שמץ של נחמה גם לקורא חילוני לגמרי. הדבר נכון במיוחד לגבי התובנות הרגשיות של לואיס, כמו האופן שבו היגון, שאנו חשים הכרח לדבוק בו, דווקא מרחיק אותנו ממושא האהבה. "בדיוק ברגעים שבהם אני מרגיש הקלה במשא הצער[...] מסתערת עלי ג' במלוא ממשותה, במלוא האחרות שלה. שלא כברגעיי הגרועים ביותר, כשסבלי מרדד את דמותה ועושה אותה רצינית מדי ופתטית".
"התבוננות ביגון" רואה אור בעברית לראשונה בתרגום קולח וצלול של שירלי אגוזי, ומלווה במבוא מחכים ועשיר במידע מאת אסף שגיב. מדובר בקריאה מומלצת לחובבי יצירתו של לואיס, שמעוניינים לראות צד שונה מאוד של הסופר האהוב, אך גם לכל מי שמצאו את עצמם מתמודדים עם אבל ויגון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו