דרקונים בשמי מירון: האם ספר הזוהר הוא האפוס הפנטסטי הראשון?

רבים מסתכלים על ספר הזוהר, ואולי בצדק, כטקסט הקדום שעיצב את התודעה היהודית הקולקטיבית ובמידה רבה גם שינה את ההיסטוריה. ובאמת, ספר הזוהר הוא אחד הספרים החידתיים בארון הספרים היהודי: אומרים שהוא מכיל חוכמה עמוקה וסודות עתיקים, ושכל מי שקורא בו לפני גיל 40 עלול לאבד את שפיות דעתו. אבל איך הייתם מגיבים אם הייתי אומר שאפשר לקרוא את ספר הזוהר גם כיצירת פנטזיה אפית, שלא נופלת מספרים כמו "נרניה" או "שר הטבעות"?

הספירות

הערה מקדימה, לפני שיזדעקו נגדי על חילול קודשי ישראל: מראשית ההיסטוריה סיפורים, פלאיים יותר או פחות, הם הדרך שבה האנושות מתווכת לעצמה את העולם. התנ"ך, לצד החשיבות התרבותית והדתית שלו, הוא גם יצירת ספרות יוצאת דופן באיכותה, וגם התלמוד כולל שכבה רחבה של אגדות וסיפורים פלאיים, שדי ברור שלא נועדו שיקראו אותם כאמת עובדתית. אותו דבר נכון גם לספר הזוהר, ולפעמים אפילו יותר מקודמיו.

ספר הזוהר הוא כנראה החיבור החשוב ביותר של תורת הסוד היהודית, הקבלה. בניגוד לתפיסה שלפיה האל הוא אחד ובלתי משתנה, הקבלה רואה את האלוהות כמערך של כוחות, שמכונים גם "ספירות", שיש ביניהם יחסים דינמיים. היחסים בין הספירות משפיעים על העולם, ובחזרה, גם פעולות שמתרחשות בעולם, בעיקר קיום מצוות התורה - משפיעות על הספירות ועל עולם האלוהות.

הנחש בגן העדן, שבסיפור המקורי הוא לא מרשים במיוחד, לובש בזוהר דמות של דרקון, שקשקשיו קשים כברזל, פיו מלהט אש ולשונו כחרב חדה. הזוהר מספר לנו עוד שהנחש הזה הוא מקור כל הכשפים, ושכל העולם תלוי על קשקשיו

הזוהר מורכב ברובו מדרשות על סיפורי התורה, שמוצאות בסיפורים האלה רמזים לתהליכים שמתחוללים בעולמות העליונים ובתוך האלוהות עצמה. בין הדרשות האלה אפשר גם למצוא סיפור רחב יריעה, חריג, על חבורה של עשרה חכמים בני המאה השנייה לספירה שפועלים כדי להציל את העולם. בראש החבורה הזו עומד רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) - אותו חכם יהודי שעל פי המסורת קבור בהר מירון, ושההילולה לזכרו בל"ג בעומר מושכת אליה מאות אלפי אנשים מדי שנה.

רשב"י של הזוהר הוא דמות בעלת כוחות פלאיים: הוא מסוגל לצפות בעולם העליון, לחולל ניסים ולצוות על רוחות ואפילו על מלאך המוות. הוא דמות שמתפתחת בין הסיפורים, והוא עובר סוג של מסע חניכה שבסופו הוא מוכן למלא את ייעודו, שקשור בגאולת העולם.

אבל הוא לא יכול להשיג את המטרה בכוחות עצמו: הוא זקוק לחבורה שסביבו, שכוללת עשרה חכמים בסך הכל, וביניהם בנו, רבי אלעזר. החכמים גיבורי הזוהר נודדים יחד ברחבי ארץ ישראל וחווים שלל הרפתקאות, סכנות והתגלויות, לפעמים עלי אדמות ולפעמים בגן העדן או בשמיים. לא פעם הסיפורים כוללים חזיונות, קולות שמימיים או חוויות מיסטיות מטלטלות, ואלה מעוררים את החכמים לדרוש את הדרשות שממלאות את ספר הזוהר.

נחש הדרקון

אז בעצם, בלב ספר הזוהר יש סיפור על חבורה של אנשים בעלי כוחות וחזיונות, שמונהגים בידי מנטור זקן וחכם, ומטרתם להציל את העולם. וממה הם צריכים להציל אותו, אתם שואלים? ובכן, על פי הזוהר כוחות הרע נמצאים בכל מקום.

הנחש בגן העדן, שבסיפור המקורי הוא לא מרשים במיוחד, לובש בזוהר דמות של דרקון לכל דבר, שקשקשיו קשים כברזל, פיו מלהט אש ולשונו כחרב חדה. הזוהר מספר לנו עוד שהנחש הזה הוא מקור כל הכשפים, ושכל העולם תלוי על קשקשיו - כלומר, הוא בעל ממדים קוסמיים עצומים. בגלל חטאיהם של בני ישראל, הנחש מסוגל להזיק לא רק לעולם אלא גם לאלוהות עצמה, או לפחות לחלק ממנה, ותפקידם של רשב"י ובני חבורתו הוא לעצור בעדו ובעד משרתיו, השדים וכוחות הרע.

אחד מהשיאים האפיים של ספר הזוהר מכונה "האדרות", וכולל את האדרא רבא (הכינוס הגדול) ואת האדרא זוטא (הכינוס הקטן). בשני האירועים האלה, החכמים מתכנסים יחד לטקס שבו הם מתקנים את העולם ואת האלוהות באמצעות דרשותיהם על התורה. באדרא רבא, החכמים רואים שני פרצופים אלוהיים והדרשות שלהם נועדו לתקן את איברי הפנים האלה בזה אחר זה - המצח, האף, הזקן ועוד. למאמץ הזה יש מחיר כבד: שלושה מתלמידיו של רשב"י מתים תוך כדי האדרא רבא בסוג של אקסטזה מיסטית, ובאדרא זוטא רשב"י עצמו, שכבר שוכב על ערש דוויי - מוצא את מותו.

אז לא רק חבורה פלאית יש לנו בספר הזוהר, אלא גם דרקון אימתני שמאיים על העולם, ובין לבין משובצים בו מפגשים עם שודדים, זקנים פלאיים שפורחים באוויר, עצים ששרים ועוד שלל פלאים. אם זו לא פנטזיה במיטבה, אני לא יודע מה כן.

חבורת הטבעת

המסורת מייחסת לרשב"י את חיבור ספר הזוהר. לעומת זאת, המחקר האקדמי נוטה לייחס את מועד כתיבת הספר לסוף המאה ה־13, כלומר, קצת יותר מאלף שנה אחרי זמנו של רשב"י עצמו. גרשם שלום, מייסד מחקר הקבלה המודרני, טען שמחבר הזוהר היה מקובל ספרדי בשם רבי משה דה ליאון.

בעשורים האחרונים המחקר שינה כיוון, והסברה הרווחת היא שלספר הזוהר לא היה מחבר אחד, אלא חבורה של מחברים שפעלו יחד, ערכו ופירשו איש את רעהו ולפעמים אפילו התווכחו ביניהם על גבי הספר. לפי אחת הסברות, כל אחת מהדמויות בחבורת הזוהר מייצגת את אחד מהמקובלים שחיברו את היצירה - קצת כמו קמפיין משחקי תפקידים בן ימינו, אבל בגרסה שאפתנית הרבה יותר.

אם נקבל את הסברה המחקרית הזאת, אז לא רק בדמויות ובעלילות שלהן יש אלמנט פנטסטי - אלא גם במקום שבו סיפורי הזוהר מתרחשים ואפילו בשפה שבה הוא כתוב. סיפורי הזוהר מתרחשים בארץ ישראל של המאה השנייה לספירה, אבל די ברור מקריאה בחלק מהסיפורים שמי שחיבר אותם לא ממש הכיר את הגיאוגרפיה המקומית: במקרה אחד, לדוגמה, החכמים מתהלכים בגליל ולפתע הם מוצאים את עצמם למרגלות הרי אררט שבטורקיה.

מחברי הזוהר, שישבו בספרד וחלמו על ארץ ישראל, דמיינו את המרחב הזה כ"ארץ פיות" של ממש: מקום שיש בו מעשי ניסים ונבואה ברוח הקודש, מערות נסתרות שמוטמנים בהן ספרי קודש עם חוכמה אדירה, חכמים מסתוריים שמתהלכים בתחפושת, חיות ושדים שמשוחחים עם בני האדם ועוד.

מבחינת השפה, הזוהר כתוב ברובו בארמית - שאכן היתה שפה מדוברת בארץ ישראל של המאה השנייה, אבל בהחלט לא היתה שפה מדוברת באירופה הנוצרית של ימי הביניים. הארמית של הזוהר היא מין שעטנז של ארמית מתקופות שונות, מהמקרא ועד המאה התשיעית, וכוללת גם לא מעט מילים שאין להן זכר בשום ניב של ארמית שמוכר לנו, ושככל הנראה הומצאו על ידי מחברי הזוהר. יש גם מילים "זוהריות" שככל הנראה אין להן משמעות כלל, והן נועדו רק בשביל האפקט המצלולי והרושם שהן מותירות על הקורא. טולקין, כך מתברר, לא היה הסופר הראשון שהמציא שפה עבור העלילה הבדיונית שלו.

כך או כך, תגידו מה שתגידו על הסיפור של הזוהר, אין ספק שהוא הצליח לכבוש לו מקום בלבבות מאז התחבר ועד היום. סיפורים שמקורם בספר הזוהר עיצבו טקסים ומסורות חדשות, לא רק ההילולה במירון אלא גם את תיקון ליל שבועות, שהוא מנהג שמופיע לראשונה בזוהר. אבל יש גם דוגמאות קיצוניות בהרבה: בצפת של המאה ה־16, המקובל רבי יצחק לוריא (האר"י) ארגן את תלמידיו בחבורה של עשרה, ושייך לכל אחד מהם דמות של אחד מחכמי הזוהר - כשהוא עצמו בתפקיד רשב"י, מנהיג החבורה. יחד הם שחזרו כמה מהסצנות המרכזיות בזוהר, כולל האדרות.

ההשפעה של הזוהר התבטאה גם בספרות מעריצים ענפה; החל בחיבור בשם "תיקוני זוהר", שנכתב כבר במאה ה־14, חיקה את הארמית הזוהרית ויצר עלילת המשך לזוהר; דרך רבי משה חיים לוצאטו (רמח"ל) במאה ה־18 - מי שנחשב לאחד מנקודות הראשית של הספרות העברית החדשה; ועד המשורר הלל צייטלין במאה ה־20. הדמיון העשיר והפואטיקה יוצאת הדופן שמשוקעים בכל עמוד של ספר הזוהר, הציתו את דמיונם של יוצרים בתקופות שונות וקראו להם להשתתף בזוהר ולהוסיף עליו.

ספר הזוהר הוא דוגמה יוצאת דופן לפוטנציאל שטמון בשילוב בין עולמות פנטסטיים, ספרותיים, תיאולוגיים, ולאופן שבו כוחם של סיפורים וכוחו של הדמיון יכולים להוביל להתחדשות תרבותית ורוחנית.