יותר מ־50 שנה אחרי שראה אור לראשונה בעברית, ויותר מ־60 שנה אחרי שנכתב, ספרו של היינריך בל ״המוקיון״ עדיין נקרא ככתב האשמה רלוונטי, חריף ומדויק נגד צביעותה של חברה המשתמשת בדת ככלי שליטה ודיכוי, מעריכה כסף יותר משהיא מעריכה חיי אדם ומתמרנת את נתיניה באמצעות שימוש בוטה וגלוי ברגשי הנחיתות שלהם ובצורך של רובם ליישר קו. בל הצליח כבר אז, בשנת 1963, להפוך בכל הסוגיות הללו בכתיבה החלטית שאין בה שמץ של עודפות מילולית, אך יש בה הומור מריר, צובט, מכאיב אבל גם מצחיק מאוד.
״המוקיון״ שבכותרת הספר הוא האנס שניר, צעיר גרמני שגדל במשפחה אמידה מאוד אבל מעולם לא זכה ליהנות ממנעמי העושר. הימים הם ימי ראשית שנות ה־60, ומערב גרמניה של אחרי המלחמה עושה כמיטב יכולתה כדי להתאושש משנות מלחמת העולם השנייה. שניר הצעיר בוחר להיות מוקיון, כזה שמופיע על במות בפנים מאופרות ומטיח בקהליו את האמת על מה שהתחולל ועדיין מתחולל בארצם. אלא שכצפוי מציבור שחווה טראומה נוראה, הקהל מבקש שעשועים, בידור ולא ביקורת, והאנס - הנחוש להישאר אותנטי ולבטא את סלידתו מהזיוף המוסרי, מרדיפת הכסף ומהניסיון להתכחש לעבר - מוצא את עצמו אט־אט נטול עבודה וחסר ממון.
מתוך תקווה למצוא אצל מכריו ומוקיריו סיוע כלכלי, האנס פונה אליהם בסדרה של שיחות טלפון שכל אחת מהן משמשת כדי לשחזר אירועים מן הילדות, מבית המשפחה ומחייו הרומנטיים, וגם כדי לבוא חשבון עם הוריו, אחיו ומכרים אחרים. ״שכחתי לציין שחוננתי לא רק בדיכאון ובכאב ראש״, הוא מעיד על עצמו, ״אלא גם בתכונה ייחודית אחרת, כמעט מיסטית: אני יכול לקלוט ריחות דרך הטלפון״. וכך, בשיחות שבהן הוא אינו מרחם על איש, הוא גם מבחין כי ״לקוסטרט (אחת הדמויות בסיפור, ד"ל) היה ריח מתקתק להבחיל של סוכריות מציצה בניחוח סיגליות״, ולפני שיוכל להמשיך בשיחה הוא חייב לפרוש ולצחצח שיניים.
הטראומה המיידית המניעה את העלילה ב״המוקיון״ היא הפרידה שנכפתה על האנס מאהובתו מארי. השניים נפגשו בבית הספר הקתולי שבו למדו, אף שהוא גדל במשפחה פרוטסטנטית. הם חיו ביחד כחמש שנים, בחטא, כך על פי הגדרת הכנסייה, והם מעולם לא נישאו, בעיקר משום שהוא לא היה מוכן לחתום על מסמך שיחייב אותו לגדל את ילדיו כקתולים.
בל מיטיב לצייר את דמותו של המוקיון, האמן, כמי שעומד מנגד. הוא אינו משתייך לזרם כלשהו בחברה ובוחר תמיד בנקודת התצפית האינדיבידואליסטית, זו שמאפשרת לבחון את הנוף האנושי עם הפרעות מעטות ככל הניתן. וכדרכם של אנשים כאלה, גם האנס מבין, מאוחר מדי, שלא היו לו הכלים להילחם באותם גורמים בחברה שמוכנים לרמוס אותו כדי לא לוותר על כוחם. הפתיחות, הליברליות והקבלה הובילו אותו לגלות אורך רוח כלפי הקתוליות של מארי. היא התלוותה אליו להופעות, ובכל עיירה הוא נהג לחפש עבורה כנסייה. אם לא התעוררה בזמן לתפילותיה העיר אותה, וגילה הבנה כשהחליטה לבקר בכנס "כדי לנשום אוויר קתולי". היא עזבה אותו למחרת, ורק אז הבשילה בו ההכרה באיזו עוצמה ובכמה תחכום משתמשת הכנסייה ברגשות אשם. ״מארי עזבה אותי״, הוא אומר, ״מוקיון שמתחיל לשתות מידרדר מהר יותר ממתקין רעפים שיכור שצונח מהגג״.
אלא שכאמור, ״המוקיון״ כתוב בבהירות ובחדות, שניכרות היטב גם בתרגום החדש המצוין של חנן אלשטיין. שניר בן ה־27, דחוי, שבור ומובטל, מתעקש לומר לגרמנים שהוא אינו מאמין להם כשהם מעמידים פנים שהלאומנות, הגזענות ותאוות הבצע כבר אינן מנהלות את חייהם. כבן למשפחה שעשתה את הונה ממסחר בפחם, הוא אומר: ״הדאגה הזאת לאדמה הגרמנית הקדושה היא באיזשהו אופן מצחיקה, כשאני רואה בדמיוני איך המשפחה שלנו מחזיקה כבר שני דורות בנתח נאה ממניות הליגניט, הפחם החום. כבר שבעים שנה השנירים מרוויחים מעבודות החפירה שהאדמה הגרמנית הקדושה נאלצת לשאת: כפרים, יערות, טירות - כולם קורסים בפני החופרים, כמו חומות יריחו״.
הוא גם לא שוכח איזה רעב חוו הוא ואחיו כי ״לאמא כבר היתה אז האובססיה המטורפת שלה - אתה הרי יודע שהיא תמיד הקדימה את זמנה - וכל הזמן שרצו אצלנו כל מיני קשקשנים טיפשים, לכל אחד מהם היתה תורת תזונה אחרת, ולצערי, אף אחת מתורות התזונה האלה לא ייחסה לתפוחי אדמה ערך חיובי". על אותה אם הוא אומר גם: ״היה לה אותו ריח שתמיד היה לה: של לא־כלום. אחד העקרונות שלה: ׳גברות אינן פולטות ריח משום סוג׳.״ את יחסיו המנוכרים עם אביו הוא מסכם בתיאור: ״עכשיו הוא עמד ליד החלון וניגב לא רק את הדמעות, הוא אפילו מחה מהשפה העליונה משהו המוני וגס כמו זיעה. יצאתי מהסלון והלכתי למטבח, כי הוא עדיין בכה, שמעתי אותו אפילו מייבב קצת. מי שבוכה רוצה מעט מאוד אנשים בסביבתו".
בל, שלצד כתיבתו הספרותית הרבה לכתוב ולדבר על הסדקים העמוקים ביסודות המוסריים של גרמניה של אז, שם בפיו של האנס לא מעט תוכחות נגד דור ההורים, הדור שתמך בהתלהבות בפיהרר ובעוזריו, ושמייד בתום המלחמה העמיד פנים שהוא עסוק בביעור הגזענות; ושוב ושוב גם נגד הכנסייה שליבתה שנאה במקום חמלה אנושית. עם זאת, הספר אינו הופך לפמפלט פוליטי ונותר לכל אורכו יצירה ספרותית עמוקה שראויה גם בחלוף עשורים לקריאה, ולקריאה נוספת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו