בשנות ה-60 בישראל נמצאו ספרים כל כך מזעזעים, חריגים וחסרי תקנה שהמשטרה נאלצה להחרים את כולם. לסדרת הספרים הזו קוראים סטלאגים והם היו להיט שכבש את המדינה באותם שנים עד שיום אחד פשוט נעלמו.
הסטלאגים הם ספרונים קצרים יחסית, עד 100 עמודים, שמספרים על שבויי מלחמה במהלך מלחמת העולם השנייה במחנות עבודה נאצים.
במחנות אלה ישנן סוהרות או חיילות נאציות שמבצעות מעשים שניתן להגדיר אך ורק כהתעללות מינית באותם חיילים. עטיפת הספר מציגה חיילת נאצית לרוב לבושה בביגוד מינימלי וכל ספר נקרא בשם סנסציוני אחר כמו למשל: "הנה בא הקברן המתוק" או "הייתי כלבתו הפרטית של הקולונל שולץ". אלה כמובן ספרים בדיוניים לחלוטין שהמטרה העיקרית שלהם היא להציג זימה ופרובוקציה עבור הקוראים הצעירים בארץ ישראל הצעירה.
אבל מי רוצה לכתוב ספרים כאלה דווקא על האויבים הגדולים ביותר של העם היהודי? פרופ' עודד היילברונר, היסטוריון, מרצה וחוקר תרבות מסביר שבאותם שנים מדינת ישראל היא מדינה פוריטנית ובנוסף שלא היו כתבים רבים על השואה ולכן הדמיון של אנשים היה פרוע והוא מעלה את הסברה שחוסר העיסוק בשואה בצורה בה אנחנו מכירים היום נתן את הצוהר לספרים כאלה.
כיום, הספרים האלה הם נדירים במיוחד וכאלה במצב טוב שווים הרבה מאוד כסף. יצאנו למסע בחיפוש אחר אותם ספרים כדי להבין מה מסתתר בהם ובעיקר לדבר על זיכרון, שכן סיפורם של הסטלאגים הוא סיפור על זיכרון אבוד בהיסטוריה של ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו