שיחות מהממ"ד | סיפור קצר מאת מאירה ברנע־גולדברג

בשנת 1927 רעידת אדמה הרעידה את ישראל, רעידה חזקה עם הרוגים ופצועים ונזקים רבים. הלירה הארץ־ישראלית החליפה את הלירה המצרית, נוסדה חברת המאפיות אנג'ל, יצא לאור ספר ראשון לדבורה בארון ו... סבתא שלי נולדה.

ברוכה הבאה לעולם, סבתא מרים.

סבתא תעבור בחייה הארוכים את מאורעות תרצ"ו־תרצ"ט, מלחמת העולם השנייה, מלחמת העצמאות, מבצע קדש, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון הראשונה, מלחמת המפרץ, מלחמת לבנון השנייה, עופרת יצוקה, צוק איתן, שלל מבצעים נוספים, פיגועים, אינתיפאדה ואת 7 באוקטובר. יותר מדי, עבור אישה צנומה אחת.

עכשיו, כשהיא נושקת לגיל 100, אנחנו במלחמה מול איראן, שוכבות יחד במיטה שלה.

חם לי, אני בת 46 וסובלת מגלי חום, אבל לה קר. היא מסרבת להדליק מזגן, לצידה בקבוק חם, ומדי פעם היא מנסה לכסות אותי בשמיכת פוך.

"סבתא!!!" אני מתחננת. "חם לי. אל תכסי אותי בבקשה".

"אבל את תצטנני", היא מסבירה ונראית מודאגת.

"שזו תהיה הבעיה האחרונה שלי בחיים", אני חושבת לעצמי כשבחדשות מדווחים על פגיעה ישירה בבניין בחיפה.

בטלוויזיה אמרו שצריך לשהות בסמוך למרחב מוגן. אז התאמנתי איתה ובדקתי כמה זמן לוקח לשתינו להגיע מהמיטה אל הממ"ד.

אין קליטה בממ"ד, גם אין טלוויזיה או מזגן. היא לא מעוניינת שיהיו.

"תראי", היא משוויצה ומצביעה על רדיו ישן משנות ה־70, "עובד כמו שעון". היא מחייכת. "מה צריך יותר מזה?"

אני מסתכלת על היד המקומטת שלה ומחייכת. גם עכשיו, בגילה המתקדם, ציפורניה משוחות בלק והיא נראית יותר מטופחת ממני. היא עונדת שני שעונים.

היא מזהה את המבט המופתע שלי.

"את יודעת מאירה, אנשים שפוגשים אותי מאוד משונים. כל אחד דוחף את האף שלו לעניינים לא לו. 'למה את עונדת שני שעונים על היד?' הם שואלים אותי שוב ושוב. מה אכפת לכם? זה מפריע למישהו? אני שואלת אותך. מה רע בשני שעונים על היד?"

"אין שום דבר רע בשני שעונים על היד, סבתא", אני מרגיעה אותה, אבל בכל זאת מתעניינת: "סתם מסקרנות, למה באמת יש לך שני שעונים על היד?"

סבתא בחנה את שני השעונים: "את האמת? אני לא כל כך יודעת".

סבתא שלי כביכול צלולה, היא תדבר איתי על הבן שלי ותזכור כל פרט, ולו הקטן ביותר, מחייו. היא יודעת בעל פה פרקים שלמים מהתנ"ך וזוכרת את כל התלמידים שלימדה לאורך השנים, כולל מקומות הישיבה שלהם ושמות משפחתם. מצד שני, היא דואגת להסביר לי שוב ושוב ושוב שאמא שלה (זו שנפטרה לפני כמעט 30 שנה) לא באה לטפל בה כי היא חולה מאוד, קוראת לבן דוד שלי מוישל'ה למרות שקוראים לו איציק, ומספרת שקשה לה, כי היא כל הזמן לבד בבית ואף אחד לא בא לבקר, למרות העובדה שבפועל היא אף פעם לא לבד בבית, פשוט מי שהיא רוצה שיבוא, מת כבר מזמן.

היא גם סבתא שלי כמו שתמיד היתה וגם ילדה: דעתנית, סקרנית ומתוסכלת.

יש לה שלושה סיפורים שהיא אוהבת לספר, והיא חוזרת עליהם באדיקות שוב ושוב. מסרבת להרפות. בשעה הראשונה אני מקשיבה לסיפורים בקשב רב, אני מכירה אותם בעל פה. בשעה השנייה אני מנסה למרוד ולשנות נושא.

"היום אבישי קיבל תעודה", אני מראה לה בטלפון את הצילום שלה.

"כמה הוא קיבל בתנ"ך?" היא שואלת.

"100", אני עונה והיא שמחה כל כך.

"איך המורה שלו? הוא אוהב אותה?" היא מתעניינת.

"יש לו מורה מעולה. היום היא התקשרה לכל התלמידים ושוחחה עם כל אחד מהם במשך 20 דקות", סיפרתי בגאווה.

"לי היתה מורה נהדרת", היא אומרת, ואני רואה בעיניים שלה איך היא חוזרת לאחור בזמן.

***

השנה 1935, סבתא שלי בת 8. תלמידה בבית הספר. יש לה מורה נהדרת. היא מחנכת אותה כבר כמה שנים, וככה זה יישאר עד כיתה ח'. המורה אוהבת אותם ודואגת להם, אף שהצפיפות בכיתה אדירה. היא מעודדת אותם לקרוא עיתוני ילדים ולחקור את העולם סביבם.

המורה מופלאה, אהובה ו... יש לה טיקים בעיניים. בכל כמה שניות היא ממצמצת, והמצח שלה מתקמט בעקבות המצמוץ.

התלמידים מעריצים את המורה שלהם וכווווווולם, ללא יוצא מהכלל, רצו להידמות לה, ולכן כווווולם התחילו למצמץ באותו אופן בדיוק. מוזר, ואין לסבתא הסבר, אבל זה מה שקרה.

ההורים לא ידעו מה לעשות.

לא משנה מה הם עשו, לא משנה כמה הם ניסו לעצור את התופעה - הילדים לא הפסיקו למצמץ.
ההורים פנו לרופאים, לפסיכולוגים, אחד מהם הגדיל לעשות וכתב מכתבים למומחים בחו"ל.
המצמוצים נמשכו.

"את יודעת מאירה חמודה מתי זה עבר לנו?" סבתא שאלה בחיוך ממזרי.

"מתי, סבתא?"

"בכיתה ט', כשהתחלפה מורה".

היא התגלגלה מצחוק ומייד הפסיקה. "אל תלכי. אל תשאירי אותי לבד".

"את יודעת סבתא שאת אף פעם לא לבד. תמיד יש איתך מישהו. מתי בפעם האחרונה נשארת לבד?"

"פעם שכחו אותי לבד ליומיים".

חייכתי.

את הסיפור הזה אני אוהבת. שמעתי אותו כשהייתי קטנה. אני מוכנה לשמוע אותו גם 20 פעם.

"המלחמות של פעם לא נראו כמו המלחמות של היום, לא היו מערכות הגנה ולא ידעו מתי האויב מגיע. במלחמת העצמאות היה לי תפקיד. להאזין למטוסים ולדווח לאחראים מה שמעתי ולאיזה כיוון המטוסים טסים. הייתי בקשר עם עוד מאזינות והעברנו הלאה את המידע על המטוסים כפי ששמענו.
"הייתי במשמרת ביום שישי, ולא הגיעו להחליף אותי עד יום ראשון. לא היה לי אוכל, רק מים, אבל ידעתי שהתפקיד חשוב והמשכתי לבצע אותו. המפקד כעס מאוד כשגילה שלא החליפו אותי במשך כל כך הרבה זמן, והוא נתן עונש לכל הפלוגה. וגם אני נענשתי כמו כולם, למרות שאני זו שהייתי במשמרת יומיים וחצי". היא שוב צחקה. "כולם חשבו בטעות שאני אמיצה".

***

"סבתא, מתי הרגשת אמיצה בחיים המטורפים שעברת?"

השנה 1941. סבתא שלי נערה מתבגרת בת 14. בכל יום שישי בצהריים עצר ליד בית הספר שלה רכב עם חיילים. פתח תקווה היתה מוקפת יישובים עוינים. תלמידים מכיתה ח' ומעלה גויסו לפעולות אבטחה ושמרו בשישי-שבת לצד החיילים. "הצחיק אותי שאני, הילדה הפחדנית, עומדת עם רובה ביד ושומרת. כשלקחו אותנו לטקס ההשבעה, ראיתי את קרובת משפחה שלי, ששימשה מפקדת ראשית בהגנה. התרגשתי מאוד, כי אף אחד במשפחה לא ידע על זה. הלילות בשמירה היו מפחידים, אבל ידעתי שאין ברירה".

אזעקה.

"סבתא, כמו שתרגלנו. בואי נלך לממ"ד. תיזהרי לא למעוד".

"בבית שלנו היה חלון עם נוף לגינה יפה. הייתי ילדה עכברית קטנטנה וסקרנית. אלף פעם אמרו לי להתרחק מהחלון, אבל אני רציתי להתבונן על הגינה היפה. יום אחד פשוט נפלתי למטה. התפתחה מהומה, אל תשאלי. אבל תסתכלי עלי היום ותראי. לא קרה לי שום דבר, אני בחיים, נכון? גם את המלחמה הזו נעבור", היא אומרת לי בביטחון של מי שכבר ראתה הכל.

אני מאמינה לה.