כשמירב היתה קטנה, היא אהבה לצייר דרקונים. בשלב מסוים הפסיקה, מהסיבות הלא נכונות. היא עדיין אהבה לצייר אותם, אבל כל מי שראה את הציורים שלה תהה בקול רם ''מה... מה אמרת שזה? דרקון? את בטוחה?"
מה לעשות, מירב אהבה את הדרקונים שלה מקושקשים מערבובייה של צבעים (כולל ורוד וירוק ושחור וצהוב), ואיכשהו תמיד היתה להם עין אחת ענקית ועין אחת קטנה, פצפונת, ולא משנה כמה היא ניסתה, הם אף פעם לא ירקו ממש אש. זה תמיד נראה יותר כמו חיצים גדולים אדומים־כתומים־סגולים שכאלה. אז אף אחד לא הבין מה הם, וכולם שאלו שאלות כל הזמן, ובשלב מסוים למירב נמאס להסביר והיא הפסיקה לצייר דרקונים.
אולי זו הסיבה שהיום, כשהיא גדולה, עם ילדים משלה, כל כך חשוב לה לעודד אותם לצייר מה שהם רוצים, מתי ואיך שהם רוצים. כשרני מביא מהגן דף ועליו גוש ירוק חסר צורה ואומר "זה שפן", היא מהנהנת באישור, וכשלילך מראה לה משהו עם כמות בלתי סבירה של שיניים ואומרת שזה אוטובוס של פיות, היא מקבלת את זה כמעט בלי לשאול שאלות (חוץ מאשר "אז איפה יושב הנהג?")
כשהתחילו האזעקות, שוב, מירב ודן הפכו את הממ"ד לחדר ילדים. העבירו את המיטות, הניחו ארון קטן עם ספרים, החביאו בקבוק מים וחבילות במבה למקרה שהשהות תתארך והכניסו שולחן קטן שלידו הילדים יוכלו לשבת לשחק. רני ולילך, מתברר, העדיפו לצייר. בסוף אחת האזעקות, כשהיא ודן ישבו בצד, בודקים את הטלפונים שלהם שוב ושוב, עוברים בין אתרי החדשות, לרשתות החברתיות, לווטסאפ ואז שוב מההתחלה, רני ניגש, מחזיק את הדף באותה תנועת "תראי, תראי", שכבר למדה להכיר. מירב הרימה את מבטה וראתה דף ריק. "ציירתי כלב", אמר רני, "תראי, תראי".
מירב ראתה ראתה, ולמען האמת לא ראתה כלום. "איפה הוא?" היא שאלה. רני הביט בדף ולרגע כמעט התבלבל.
"אה", אמר, "הוא הלך. היה לו משעמם. הוא נכנס מתחת למיטה".
מירב חייכה אל רני ובזה היה מסתיים העניין, אילולא היתה רואה באמת משהו זז מתחת למיטה. היא תפסה את זרועו של דן, ואז התכופפה והציצה.
הוא היה פרוותי מאוד, כחול וירוק, ולשונו אדומה וארוכה. הוא התנשף בחשש וגופו היה מכווץ.
בחלקים מסוימים שרני לא צבע אותו כראוי היו לו חורים בגוף, אבל לא נראה שזה מפריע לו במיוחד. הדבר שהתברר שהיה כלב (ואפילו די חמוד) התקרב אליה לאט, וכשהושיטה לו את ידה רחרח אותה באפו הסגול וליקק אותה בלשונו הארוכה והחמה.
''אני אקרא לו פלוץ", אמר רני בפנים רציניות, גבותיו מכווצות.
מירב הביטה לעברו של דן, שבהה ביצור שנשכב על גבו, מצפה לליטופים. הוא כמעט הספיק לומר משהו (כנראה "הולי שיט"), אלא שאז קפץ משהו אחר - צהבהב, עם מקור - מתוך הדף של לילך וקרא קריאה מחרישת אוזניים.
"ציירתי תוכי", אמרה לילך.
"יו... יופי, מתוקה", אמר דן.
"הוא עשוי מספגטי", הסבירה הילדה.
וכך זה נמשך.
בכל אזעקה שבה התיישבו הילדים לצייר בממ"ד, כל ציור שהספיקו לסיים קפץ והתעורר לחיים. אוטו מכבי אש קטן ורעשני התרוצץ בבית במשך יומיים, לפני שניצל דלת שנשארה פתוחה כשדן ירד לזבל וברח לחופשי, לטאה ארוכה עם שני ראשים החליטה לגור מאחורי מייבש הכביסה, ובכל פעם שמירב שטפה כלים כמה עשרות לבבות קטנים בצבעים שונים צפו בה מהצד והמהמו באישור (לילך אהבה לצייר לבבות).
זה לא קרה לציורים שצוירו בסלון, לא לציורים שצוירו במרפסת. הציורים שם נשארו דוממים, פשוטים ודו־ממדיים להפליא. אבל בכל פעם שרני ולילך החליטו "להעביר את הזמן של האזעקה" בעזרת ציור, למירב ולדן לא נותר אלא לשבת במתח ולקוות שהפעם לא יתממש לחיים דובי עם אלף עיניים, עכביש עם חיוך מונה ליזה או שבט גמדים רכלנים. דן אמר שזה בטח קשור לקירות של הממ"ד או משהו. שזה לא מאפשר לדמיון של הילדים להתפזר כמו שצריך, ושהריכוז של כל כך הרבה דמיון במקום אחד מעורר לחיים את הציורים. למירב זה נשמע טוב כמו כל תיאוריה אחרת.
בסופו של דבר, דן הציע שאולי ייקח את הילדים להורים שלו לכמה ימים. יש להם ממ"ד רגיל, לא קסום, הוא טען, הילדים יוכלו לצייר ציורים והם יישארו ציורים. "וחוץ מזה, אני לא יכול כבר עם הלבבות האלה", הוא לחש, "אתמול כמעט התיישבתי על שניים. אני חושב שיש להם משהו נגדי... הם מלחיצים אותי".
מירב נשארה בבית. מישהו היה צריך להישאר להאכיל את פלוץ הכלב ולשחרר את הלטאה עם שני הראשים, שנתקעה כל הזמן מאחורי השירותים, ולאסוף את חתיכות הספגטי שנפלו מהתוכי. היא ישנה בממ"ד, כמובן, וקיוותה שגם אם תהיה אזעקה, תצליח פשוט להמשיך לישון בלי לשים לב. אבל כשהצופרים נשמעו באמצע הלילה, מצאה את עצמה מתיישבת במיטת הילדים ומחכה שזה ייגמר.
על השולחן הקטן היתה עדיין ערימה גדולה של ניירות לבנים, וטושים היו מפוזרים מסביב ועל הרצפה. מירב בהתה בהם בחושך, מתגעגעת. פלוץ הקטן והצמרירי נצמד אליה והיא ליטפה אותו, מהורהרת. גופה היה מוצף אדרנלין, ונראה היה שלהירדם מחדש כבר לא תוכל. היא גירדה את הכלב המטושטש מתחת למה שיכול היה להיות אוזנו, הוא גרגר.
אחרי שהסתיימה המלחמה, הפרשנים באולפן ניסו להסביר מה קרה במה שכולם קראו לו "מתקפת הרחפנים הגדולה בהיסטוריה". בחיים לא ראינו משהו כזה, הם אמרו, כמות כזו, כוח אש שכזה. בטלוויזיה הקרינו בלופ את הסרטונים שבהם מפקדים איראנים צועקים ש"הציונים תקפו אותנו עם דרקונים ומפלצות! דרקונים ומפלצות!" ובאולפנים כולם גיחכו.
נו באמת, מה שתקף באיראן בכלל לא נראה כמו דרקונים. הם היו בצבע ורוד וירוק ושחור וצהוב והיתה להם עין אחת ענקית ועין אחת קטנה, פצפונת, והם גם בכלל לא ירקו אש. בסופו של דבר, זה היה כנראה נשק חדיש, סודי, נשק שובר שוויון, מהסוג ההוא, שיורה חיצים גדולים, אדומים, כתומים ולפעמים, אמרו הפרשנים, לפעמים גם סגולים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו