"הכרתי את ינון בצוק איתן", הזכירה לי איילה, "זה היה במקלט של הבניין בברדיצ'בסקי", המשיכה, "בשומר החומות כבר גרנו בארלוזורוב והיה לנו ממ"ק, עד חרבות ברזל התקדמנו לממ"ד. כי ככה זה, זוגיות חזקה זאת זוגיות שבונה, שיש לה יעדים".
"אין יעדי זוגיות שלא כוללים מרחב מוגן?" תהיתי.
"כן, רילוקיישן", ענתה איילה בקוצר רוח, "אבל את ואביב? הוא לא יכול לתת לך את הדברים האלה".
היא הושתקה לכמה רגעים על ידי שאון מכונת הקפה, חללית עצומה וכסופה שישבה על השיש ונעצה בי מבט חמור סבר, בעודה סוחטת מעצמה קפה נחשב שמעולם לא היה לי אומץ לומר לאיילה שחמוץ לי מדי. גם ככה היא בטח היתה אומרת לי שזה בגלל שאני רגילה לטייסטרס צ'ויס ומים מהתמי 4 ומבהירה, בנחרצות השמורה לחברות ותיקות, שזו גם מטפורה לחיים שלי. "אביב", איילה המשיכה ברגע שהמכונה השתתקה, "הוא היה בן זוג לעיתות שלום. בלי קשר לכמה שהוא צעיר. והיום בערב, כשהבלגן יתחיל, את תביני שטוב שזה נגמר ביניכם".
***
רציתי ללכת, אבל איילה התעקשה להראות לי את הממ"ד בדירתם החדשה שכלל ספה אפורה, שעליה היו שרועים שני בני ה־13 שלה, דולב ודניאל. כמקובל, מבטם היה נעוץ בטאבלטים ולראשם אוזניות עצומות. "תגידו שלום למיקוש!" איילה ציוותה. הם נהמו לעברי בברכה.
"מה היופי? שכל הבית זכוכיות כפולות", היא הסבירה, "לא שומעים פה אזעקות".
"אז איך תדעו להיכנס לממ"ד?"
"הילדים וגבי פשוט יישנו כאן מראש".
"ואת?
"אני בגיל המעבר", היא הגישה לי את ספל הקפה החמצמץ שנשאה איתה לממ"ד, "את עוד רחוקה, אבל תגלי בעצמך".
"טוב, אז אתם מסודרים כאן", אמרתי.
"כן, ואת ממש מוזמנת להישאר לישון".
"לא", אמרתי במהירות.
"בסדר, בכל מקרה אין לך מה לפחד", היא הבהירה.
תהיתי אם להסביר לה שלא פחדתי אפילו לשנייה. שרוב הזמן אני מפחדת מכמה שאני לא מפחדת. היה משהו באדישות העמומה שלי לגבי הסיטואציה, שגרם לי לתהות אם לא כבה שם מתג חיוני כלשהו. הרי בפחד יש משהו נמרץ, פועם. מי שמפחד הוא אדם חפץ חיים. אני לא חפצת חיים? "מיקוש", פנה אלי לפתע דולב, הבטתי בו בהפתעה, "את יודעת שטיל בליסטי זה טיל שיצא מהאטמוספירה?"
"ברצינות", אמרתי.
"כן, הוא משתמש בכוח הכבידה כמו לוויין", אמר דולב, "ואז חוזר אלינו מהחלל".
"מאוד נחמד", מלמלתי, אבל מבטו כבר חזר לטאבלט.
"בכל מקרה", אמרה איילה, "מה שניסיתי להגיד זה שמצבים כאלה, כמו היום, לפני מתקפה גדולה, הם גם הזדמנויות לחשבון נפש. ואולי יש פה משהו שהיקום מנסה לומר לך".
"היקום או את?" שאלתי.
"מה זה משנה?"
הדרך למקלט היתה מלאה באנשים שסחבו שישיות מים ושקיות סופר. מים הם חפץ המעבר של המלחמות, גרסת נביעות לשמיכי. "את", אביב צחק עלי כשהיינו יחד, "גם כשהטיל ייפול לתוך הבניין ותהיי לכודה בתוך חורבות חדר המדרגות, תשלחי יד מאובקת אל מחוץ להריסות ותלחשי שיביאו לך זירו".
נשענתי על קיר בניין וחיכיתי שגל הגעגועים ידעך. פרידות, כבר ידעתי, מרגישות לפעמים כמו התקף אלרגיה - גרד, אודם, נזלת, כאב בטן. פרידות ובוטנים היו הגורם השכיח לתגובה אנפילקטית.
נכנסתי לאחד הסופרים ההומים בתקווה למשב קר, למרות שגם סופר הוא מלכודת. שם נפגשנו לראשונה, לפני שנה. גם אז זה היה לפני מתקפה איראנית. אולי אהבה שמורה לרווח שבין הניסיונות להרוג אותנו. "מה הולך יותר טוב עם שואה, אדום או לבן?" הוא שאל אותי בפעם ההיא, בחיוך, אוחז בשני בקבוקי יין. צחקתי ואמרתי לו שתלוי אם זאת שואת קיץ או חורף, והוא הזמין אותי לשתות איתו את הבקבוק על החוף. הסכמתי.
שנה לאחר מכן, המדפים שוב ריקים. אפקט העדר. התורים היו גדושים באנשים ובעגלות. לקחתי אוכמניות במבצע ובקבוק בירה מהמקרר ונעמדתי בתור. "בואי", קראה לי בנדיבות האישה בראש התור, "אל תעמדי את כל זה". התקדמתי לעברה, נבוכה.
"סליחה, גם אנחנו כאן", מחתה אחת הנשים בתור.
"אין לה כמעט כלום", אמרה הנדיבה, הנפתי באוויר את בקבוק הבירה והאוכמניות כהוכחה והמשכתי להידחק קדימה.
"זה עדיין מעכב, חצופה. אנחנו תקועים פה ותכף מתקפה".
"אל תדאגי, יהיו עוד", צחקה הנדיבה, "עוד מתקפות ועוד אזעקות ועוד הפסקות אש ועוד מלחמות. את לא תפספסי".
הקופאית העבירה אותי ונמלטתי בחופזה אל האור בחוץ, שכבר החל להתמתן. זה יעבור, ידעתי. ככה זה פרידות, החודש הראשון הכי קשה, אחרי זה לאט־לאט הכל מתפוגג, אונייה שמתרחקת בערפל. "את יודעת", אמר לי אביב פעם, בטח גם אז היינו על החוף, "נראה לי שאנחנו מכוילים. נראה לי שתמיד נמצא אחד את השני. זה נשמע לך טיפשי?" אמרתי שברור, למרות שבאותו הרגע האמנתי.
***
פסעתי אל עבר המקלט העירוני. כבר מבחוץ שמתי לב שהוא קיבל חזות נמרצת במיוחד. שלטים צבעוניים עם חיצים הפנו לכניסה, עציצי חרציות קטנים וקיציים התוו שביל קטן צהוב. "איזה כיף שבאתם", חיבקה אותי מורן, כאילו הגעתי לחתונה משפחתית. "זה שולחן לאחד הערב", אמרתי בעגמומיות.
"אוי".
"כן".
הטיית ראש קלה, שפה משורבבת, "ואיך את?"
"בסדר". לא שיקרתי. פרידה על סף מלחמת עולם שלישית עדיפה מסתם פרידה, כי יש הרמוניה. החוץ תואם לפנים.
"דווקא אהבתי את אביב", אמרה מורן, "הוא היה טוב".
"הוא עדיין חי", אמרתי לה.
"טוב לך", היא הבהירה, "היית שמחה איתו".
"הוא לא נתן לי דברים שאני צריכה", מלמלתי, למרות שלא האמנתי לעצמי. איזה מין משפט מטופש זה, של אהבות פונקציונליות ושל אנשים שיודעים בכלל מה הם צריכים.
"תראי איך עשינו פה יפה", מורן הצביעה על קירות המקלט שכוסו בבריסטולים צבעוניים עם כיתובי מוטיבציה כמו "אין קיצורי דרך למקומות שאליהם שווה להגיע" המדכא ו"כל מה שאתה יכול לדמיין הוא אמיתי", המבעית. טוב, חשבתי לעצמי, לפחות כשאיחנק מתחת להריסות אוכל להתנחם בכך ש"כישלון הוא רק החמצה נועזת".
"אני והשבט ננהל את כל האירוע כאן הלילה", מורן אמרה בהתלהבות, מצביעה על כמה בני נוער במדי צופים שסידרו שולחנות כיבוד, מזרנים למעגלי שיח ועמדת ציור לילדים, "ותסמכי עלי, יהיה מורל", היא קרנה באושר. כמה דקות לאחר מכן כבר הייתי בחוץ.
השמש כבר שקעה, הדרך לחוף היתה ריקה כמעט לגמרי. "חמודה, תכף טילים", אמר לי האדם היחיד על הכביש, קשיש בחליפה. האופן שבו הוא היה כפוף, מקומט ויבש, הזכיר לי חרק אצילי המטפס על גזע עץ אל עבר הירח.
"המקלט בכיוון השני, אתה צריך עזרה?" שאלתי.
"אני פה בשביל המופע", הוא אמר.
"אז תיהנה", חייכתי.
"אבל את?" הוא שאל, "מה את מחפשת בחוץ?"
"אני רק בודקת משהו קטן וחוזרת", הבטחתי.
כשירדתי במדרגות אל החוף השומם, החושך כבר ירד. הורדתי נעליים וצעדתי על החול. האזעקה ליטפה את האוויר כמו רוח, עולה, יורדת, מסתחררת. התיישבתי על כיסא חוף, פרשתי אחד נוסף לצידי. הבירה עוד היתה קרה. ההבזק הראשון בשמיים הופיע כמה דקות לאחר מכן, אחריו הגיעו עוד. רעשי יירוטים וסלילי עשן מילאו את השמיים המוארים, החגיגיים. "את יודעת", אמר אביב, כשהתיישב לצידי על הכיסא הפנוי, "שאלו טילים מהחלל?"
"ברור", עניתי, "הם יוצאים מהאטמוספירה". הושטתי לו את הבירה שלי ללגימה.
"טכנית, אפשר להגדיר אותם ככוכבים נופלים", הוא אמר.
"אז תבקש משאלה", אמרתי.
"כבר ביקשתי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו