ההתרעה תפסה אותנו תוך כדי נסיעה, לא פה ולא שם. בדיוק יצאנו מביקור במדרחוב של זכרון יעקב, מעמידים פני תיירים, כאילו אין מלחמה. כבר היינו בדרך חזרה לבנימינה, שם מתגורר אבא של דנה, ושם מחכה לנו הממ"ד.
נתתי גז והתרכזתי בדרך, השתדלתי לא למות מתאונה במקום מטילים בליסטיים, וביקשתי מדנה שתחפש בטלפון מקלטים קרובים יותר. חישבתי שאנחנו אמורים להספיק לממ"ד שלנו אם ההתרעה באמת תיתן לנו עשר דקות עד האזעקה, אבל אם האזעקה תקדים, אז ניתפס באמצע שום מקום, חשופים מכל הכיוונים. דנה לא מצאה חלופה סבירה. המקלטים של זכרון כבר היו מאחורינו, ואלו של בנימינה עוד היו לפנינו. ובאמצע - כלום. כבר נתפסנו פעם אחת ללא מחסה: משתופפים בחצץ שבצד הדרך, עלובים כמו שתי ערימות כביסה, בלי יד מגוננת, בלי גג, משותקים בציפיית אסון, והשמיים מעלינו נשרטים בשובלי פצצות ויירוטים.
התעכבנו, לא כל כך הכרתי את הדרך והתבלבלתי בפניות. איננו גרים באזור. אנחנו פליטים מהמרכז ובאנו לבנימינה במחשבה שאין בה נכסים אסטרטגיים, שהאיראנים אפילו לא שמעו את שם המקום. למרות הכל הספקנו להגיע למושבה בלי להיתפס וחניתי ברחוב, בחניה הפנויה הראשונה שמצאתי, כמה בתים לפני הבית של אבא של דנה. היינו שאננים מהצלחה. לפחות עשר דקות חלפו מאז ההתרעה, וחשבנו שגם הפעם הטילים עברו מעלינו ונחתו במקום אחר.
הלכנו לאט, נושמים, נרגעים מפרץ האדרנלין של הנסיעה, נהנים מהנוף הכפרי, ובדיוק אז פרצה האזעקה: קרובה ומפתיעה ומבהילה. קפצנו מהשאגה שלה, כאילו זה צליל שמשמיעה מפלצת־ציפורניים עצומה שעומדת לרמוס אותנו. רצנו קדימה, רצנו מהר, בין בתי קרקע משופצים, דו־קומתיים, דומים זה לזה, ואיכשהו, ועד עכשיו לא ברור לנו איך, לא מצאנו את הבית. רצנו ורצנו והבית לא הגיע. בשלב מסוים הבנו שעברנו אותו, שפספסנו אותו, וברקע המשיכה האזעקה להזעיק ולצעוק, ואנחנו הבטנו סביב בעיניים קרועות ולא ידענו מה לעשות.
"בואו אצלי!" קראה שכנה מהמרפסת הקדמית של אחד הבתים, וקריאתה עצרה אותנו במקום. היא היתה אישה מבוגרת בשמלה פרחונית דהויה ובשיער אסוף במהודק, שהזכירה לי במעומעם את סבתי רבקה, זכרה לברכה. מיהרנו לשם בלי לחשוב יותר מדי, ורק כשהגענו לפתח הבית הבנתי שמשהו לא הגיוני. זה היה מסוג הבתים המעלים ריר בפיהם של קבלני פינוי־בינוי. בית מושבה ישן, קטן ופונקציונלי, קובייה לבנה ומתפוררת, מוכת שמש ושנים, עם חלונות קטנים כמו של פעם וגג רעפים אכול חזזית. רוב המגרש כוסה בעשבים מצהיבים, עצי הדר וברוש צמחו פה שם, חנוקים בפריחתן הפראית של בוגנוויליות סגולות. בקיצור, בית שקדם לתקנים המחייבים בנייה של מרחבים מוגנים. חשדתי שאנחנו עושים טעות. מה אנחנו יודעים על הגברת הזו? למה היא עומדת בחצר ומחפשת אנשים נואשים במקום להסתתר מהטילים?
"יש לך ממ"ד?" חקרתי בזמן שנכנסנו לסלון הבית.
"מהר", ענתה ומשכה אותנו הלאה, "בואו, צריך למהר..." קולה רעד כאשר דיברה, פניה הבריקו מזיעת חרדה וטיפות נקוו במורד סנטרה. נכנסנו בעקבותיה, מסדרון צר ואפלולי, קירות סדוקים, כתמי רטיבות בתקרה, גובלנים, ספרייה ובה כרכים רבים של האנציקלופדיה העברית. בשום מקום בדירה לא היה מרחב מוגן, אפילו לא קיר בטון להסתתר מאחוריו. ביום טוב זה מבנה מסוכן, ביום כזה - המקום האחרון להתחבא בו מפני מתקפה איראנית.
"הנה כאן!" הצביעה, וידה המקומטת רטטה. היא הובילה אותנו למדרגות רעועות שירדו לתוך איזו אפלה חשודה, שאוויר קריר ומעופש עלה ממנה. הבטתי בדנה בחשש, היא השיבה לי מבט מלא תמיהה, ושנינו לא ידענו מה מסוכן יותר, להישאר למעלה או לרדת למטה. פתאום נשמע פיצוץ במרחק והדף קל טלטל את הזגוגיות והתריסים.
***
מיהרנו אחרי השכנה המבוגרת במורד החשיכה.
המרתף הקטן היה מדופן בטון ונראה מוצק וחזק מהצפוי. השכנה סגרה אחרינו דלת ברזל כבדה ועגולה, כמו דלת של צוללת ממלחמת העולם השנייה. על כוננית עץ עמדו ג'ריקנים מלאי מים, צנצנות ריבה, קופסאות שימורים ושתי מסכות גז עתיקות. ישבנו שלושתנו על ספסל עץ צר. דנה חיפשה עדכונים בטלפון, מתוסכלת מחוסר הקליטה, ואור המסך הבהיר ריצד על פניה כך שתלתליה זרחו באפלת המקלט הטחובה. יללות האזעקה נשמעו מוזרות באוזניי, הצליל היה שונה מהרגיל, דהוי יותר, כמו סירנה זרה, ישנה בהרבה. לאט־לאט התגבר בי רגש של אי־ממשות רכה. התקרה רעדה מהנפילות והאבק התערבל באוויר כמו ערפל לונדוני.
ריח מפויח עלה באפי, ריח של מלחמה ישנה, של מלחמה אחרת. השכנה המפוחדת עצמה עיניה בחוזקה, מתנשפת במהירות, כמדחיקה חזרה לתהום נפשה זיכרון איום שמתעקש להרים ראש. באור הדל היא נראתה חיוורת מאוד, כמעט שקופה. אחזתי בידה, מקווה להרגיע אותה.
העור המקומט, הנעים למגע, הזכיר לי גם הוא את סבתי שמתה. השכנה פקחה עיניים, הביטה בי ודיברה אלי. לקולה היה מבטא מזרח־אירופי כללי, מסוג המבטאים העבריים שפסו מהעולם לפני שנים.
"כשהגענו להמבורג", היא אמרה לי, "כשהגענו להמבורג בחורף 1944 כל אחד קיבל מיטה, וכל אחד ספל, וכל אחד צלחת וכף. אתה יודעים מה זה? איזה לוקסוס זה? כן, כשהגענו להמבורג היה לכל אחד תקווה בלב, עצם זה שזה מחנה עבודה כבר שימח אותנו. תפקיד שלנו היה איסוף הריסות.
המבורג, כפי שבטח ידוע לך, היתה עיר נמל אינטרנציונלית, ולכן היתה מופגזת יומם ולילה. היות שהיא היתה מופגזת יומם ולילה, יומם ולילה, אז נהרסו בתים אחד אחרי השני, אחד אחרי השני, אחד אחרי השני, והתפקיד שלנו היה לאסוף קירות. הגיעו קרונות ואנחנו מילאנו את הקרונות עם ההריסות והקרונות נסעו. וברגע שאנחנו היינו בעבודה הזאת יש אוויר צח, את עומדת אומנם בשורה ושוברת את הגב, אבל יש אוויר.
ובלילה, בהמבורג, היה קור אימים, פתיתים של שלג ואנחנו בכותונת דקה. וכשהיתה אזעקה הגרמנים נכנסו לבונקרים שלהם ואותנו השאירו ככה, כל הלילה, ואנחנו ראינו איך נפלו פַּרַשוטים, איך קוראים לזה, צנחנים? הם היו נופלים כל הלילה, והאנגלים הפציצו, והאמריקנים הפציצו, ואנחנו הסתכלנו דרך החלון הקטן הזה איפה שהיינו ואמרנו הלוואי שייפול עלינו, הפצצה הזאת צריכה ליפול עלינו. אתם יודעים שפצצות שורקות? כשהן נופלות למטרות הן שורקות וכל אחד ששמע את השריקה התפלל - שהפצצה הזאת תיפול עלי, שההפגזה הזאת תיפול עלי - יומם ולילה הם הפגיזו שם, יומם ולילה, והבניין שלנו עמד על המים, ולילה אחד הפציצו ופגעו וחצי בית נפל וטבע, לא החצי שאנחנו ישנו בו, אז לא היו לנו אבדות בנפש.
אבל אחר כך הגרמנים הכפילו את השמירה כי הבית היה פרוץ. אז תתארו לכם כמה היה לנו טוב, וזה עוד היה כבר הרע במיעוטו, כי לכל אחד היתה מיטה, מקש אומנם, אבל בכל זאת מיטה. שלושה חודשים הייתי שם, אולי ארבעה. וכשעליתי ארצה, דאגתי שיבנו לי את הבונקר הזה בחצר, שאתה אף פעם לא יודע מה הולך לבוא..."
היא השתתקה, האזעקות כבר פסקו, וגם הפיצוצים, ואפילו אוויר המקלט היה צלול יותר ומאובק פחות. "אפשר לצאת," היא אמרה, "הם הפסיקו". יצאנו אחריה מהמרתף, ואז קיבלנו התרעה מפיקוד העורף שהאירוע הסתיים. נפרדנו מהשכנה ויצאנו לחצר.
שוב, משהו לא הסתדר לי.
***
"תגידי", שאלתי את דנה, "בת כמה היא נראתה לך?" ובעודי שואל היכתה בי ההבנה המקדימה. דנה ענתה: "בערך 70?" חישבתי בראש את חשבון השנים: אם ב־44' היא היתה במחנה עבודה, היא צריכה להיות בת מאה בערך.
להקת עורבים גדולה נחתה, חלפה לידנו, מבהילה אותנו במהומת כנפיים ומקורים, והתיישבה על המרפסת. הסתכלתי שוב בבית הישן. עכשיו הוא נראה לי שונה. מוזנח יותר, נטוש. העצים כמושים, הבוגנוויליה מצהיבה. דלת הכניסה היתה לוח דיקט רקוב, סגור בקרשים ובמסמרים, החלונות היו אטומים בלבנים אפורות. שלט חלוד, "מבנה מסוכן - אין כניסה", היה תלוי במעוקם על הקיר. היה ברור שאף אחד לא גר בבית הזה כבר עשרות שנים.
דנה ואני הלכנו בשתיקה ברחוב הריק. עדיין מבולבלים, עדיין מעורפלים, לא מעוגנים לגמרי במציאות. כל דבר שראינו: מדרכה, ציפור, תיבת דואר, היה מוטל בספק. קיים ולא קיים. אך העולם, לאט־לאט, חזר להיות מוצק שוב, והעין הצליחה לחזור ולהיאחז בהווה. עכשיו מצאנו בקלות את הבית של אבא שלה. ראינו את הרכב שלו חונה בשביל הגישה, שמענו את הנביחות העליזות של לאקי מקבלות את פנינו.
נעצרנו לפני שער הכניסה לחצר.
"זה באמת קרה עכשיו?" שאלתי את דנה.
"אני לא בטוחה..." היססה.
ואז שאלה אותי: "מה עושים עם זה? פשוט ממשיכים?"
לא ידעתי מה להשיב. הנחתי את ידי על מסגרת השער, ברזל קריר ומוצק למגע. לקחתי נשימה עמוקה, וצעדתי קדימה.
