על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על סקס? על אהבה

כשהתחלתי לקרוא את "בין פרויד לפורנו – תשע פנטזיות על אהבה" של הפסיכולוג עמוס פריבס, חזרה אליי תחושת הסקרנות של שנות התשעים. באותם ימים, כנערה מתבגרת, נהגתי לקרוא בשקיקה את מדורי השאלות והתשובות בעיתונים. המדורים ההם, שעסקו בלי בושה במיניות וביחסים, אפשרו לי להציץ לעולם אסור ומוכר - תחושה ששבה אליי מול ספרו של פריבס, שצמח מתוך הבלוג שלו "חקירות פנים", בו הוא עונה לדילמות אינטימיות של קוראים באתר "הארץ".

בספר החדש יוצא פריבס מפורמט השאלות והתשובות, ומציג דיון עיוני מעמיק יותר בתשע סוגיות מרכזיות הקשורות במיניות ואהבה, ובין השאר בהתמסרות, התמכרות לאוננות, פחד מקרבה, פנטזיות שהופכות למכשול, נטייה מינית, והשבריריות הרגשית הטמונה בכל מפגש אינטימי.

למרות הכותרת, ששמה את המילה הדרמטית "פורנו" במרכז, הקריאה בו מבהירה שהנושא שנמצא בליבת הספר הוא – אהבה. למרות שהנגיעה בסקס מעוררת עניין, פריבס משתמש בסקס בעיקר כדרך לחקור את יכולתנו לבוא במגע עם חומרי נפש מורכבים ובזכות זה - להצליח לאהוב באמת.

טעון שיפור

לאורך הספר חוזרת התובנה שאנחנו, הקוראים, ובני האדם בכלל - מנסים בדרכים שונות ומפותלות להימנע מכאב ותסכול, ולכן נוטים לצמצם את המורכבות הרגשית העצומה שטומנת בחובה המיניות, או הקשר האינטימי עם האחר. פריבס טוען שההימנעות הזו מונעת מאיתנו לחיות חיי נפש וזוגיות מלאים ועשירים, ומעודד אותנו להרחיב את יכולתנו לשאת את המורכבות, ולהעז לגעת גם בנושאים שמעוררים אי-נוחות או מתח נפשי.

למשל, בפרק שעוסק באפליקציות היכרויות, פריבס מתאר את הקונפליקט בין הפנטזיה הילדותית לאהבה ללא תנאים - לבין מציאות בוגרת, בה מתקיימים יחסי גומלין המבוססים על תן-וקח, מערכת יחסים שמבוססת על מה שאנחנו נותנים מול מה שאנחנו מקבלים.

לדבריו, האפליקציות הופכות את חיפוש הזוגיות למעין אירוע עסקי, המקל על המשא ומתן הזוגי אך גם עלול לדחוק הצידה את הצורך במשאלות רגשיות עמוקות יותר, החשובות לקשר משמעותי. הפתרון שהוא מציע הוא לא להתנתק מהמורכבות אלא לשאת אותה בתוכנו, מבלי להיכנע לפנטזיות ילדותיות מצד אחד או לציניות פרקטית מצד שני ("או כמו שהיטיב לתאר: "בקשרים אלה אנחנו נדרשים ללמוד לנהל משא ומתן ולאזן בין הציפיות והפנטזיות שאנחנו תולים באחרים, לבין אלה שהם תולים בנו").

פריבס גם לא מהסס לגעת בנושאים טעונים כמו נטייה מינית ושאלת הגמישות שלה, ומאתגר את הפוליטיקלי קורקט שבדרך כלל נלווה לשיח בנושא. בפרק הוא מותח ביקורת נוקבת על טיפולי המרה, ומסביר את הכשל המהותי בטיפולים שמטרתם "לקדם שינוי בכיוון מוגדר וידוע מראש", בטענה שהם מכוונים לצמצום והשטחת הנפש ולא להעשרתה והרחבתה – ולכן, לדבריו הם מהווים פרקטיקה אלימה ודורסנית. עד כאן, דברים מוכרים ומדוברים בהרחבה בקונצנזוס.

ועדיין, באותה נשימה הוא מדגיש כי הנפש עצמה היא דבר דינמי ומשתנה. הוא רואה בטיפול טוב מרחב שבו ניתן לחקור את המיניות ללא חרדה או גינוי עצמי, ומדגיש שדווקא הפוליטיקלי-קורקט העכשווי עשוי לפעמים לכפות על הנפש צנזורה לא פחות מכאיבה מזו של השמרנות המסורתית.

כך, הוא לא שולל את האפשרות לשינוי בנטייה המינית תוך כדי טיפול. במציאות שבה המחויבות החברתית לפוליטיקלי קורקט גוררת לעיתים גינויים מכאיבים לא פחות מהציוויים של השמרנות הקלאסית, פריבס מסמן את הנושא הזה כעוד סוג של צנזורה מינית שהחברה המודרנית כופה על הנפש. הוא משרטט, למשל, את מיסודה של החשיבה על הומוסקסואליות כמולדת ואינה ניתנת לשינוי - כהכרח מיתוגי פוליטי של התקופה, כזה שאפשר למאבק הלהטב"קי להתבסס, אך אינו רואה אותה כטענה מהותית על נפש האדם. הוא טוען כי החשש להתייחס לנטייה מינית כנטייה נזילה קשור לסכנה מקולות בחברה שרוצים להתייחס אליה כטעות שיש "לתקן", "אני רואה את תפקידו של המטפל ליצור מרחב שיאפשר סוגים שונים של תנועה נפשית וגופנית סביב מיניות שקשה לבחון או לבטא בעולם שבחוץ".

מתח מיני

כבר בשם הספר "בין פרויד לפורנו", נרמזת התנועה הכפולה שמאפיינת אותו, בין חשיבה פסיכואנליטית מעמיקה לבין מגע חי עם התרבות הפופולרית והיומיומית. גם פריבס עצמו מתבלט כאינטלקטואל רהוט ועמוק, שמפליא לשלב בין שירה, ספרות, פולקלור ופילוסופיה כדי למפות את הנפש. זהו ספר שכולו עוסק במפגש שבין מיניות לתרבות, אך דווקא פה עולה הפער.

פריבס מנתח את מיניות האדם באמצעות מושגים שנולדו בתקופה שמרנית, שבה המיניות נתפסה בעיקר כטאבו. פרויד אכן כתב בתקופה של איסורים ודיכוי מיני, אבל פריבס, לעומתו, כותב בעידן של עודפות מינית, שבו הפורנו, האפליקציות והפנטזיות הן חלק בלתי נפרד מחיינו. כך, הספר עוסק רבות בצנזורה, בהדחקה ובדלדול הנפש מהמיניות, ברוח ההגות הפסיכואנליטית הקלאסית, אך פחות מתעכב על אחת מתופעות הרקע הבולטות של זמננו: החוויה הנפשית של העודפות המינית בתגובה להצפה בתכנים מיניים, ברוח התקופה.

הספר מתייחס לעודפות הזו, אך נוטה לפרש אותה בעיקר כעוד סוג של הדחקה או עיוות. בכך נדמה שיש החמצה מסוימת של ההזדמנות להבין את העומס המיני בן-זמננו גם כאתגר נפשי מסוג חדש – כזה שנובע מעודף, לא מחסך. עודף שמייצר בלבול, טראומה או חרדה ללא שם, לא מתוך חסך אלא מתוך רוויה.

הכותרת "בין פרויד לפורנו" מגלמת היטב את המתח בין הפסיכואנליזה המסורתית לבין התרבות העכשווית, אך בפועל הספר נותר נאמן לתפיסת המין כטאבו, וכמעט אינו נוגע בשאלת השינויים המהותיים שחלו בעצם הפרת הטאבו הזה. גם פריבס עצמו, בהקדמתו, תוהה מדוע השאלות שהופנו למדור שלו לאורך השנים מתארות דינמיקות מסורתיות של יחסים בין המינים, ועדיין הוא מציין שבחר לעסוק בהן, ולענות עליהן, כפי שהן.

בסופו של דבר, הספר מעורר תחושה של אנטי-קליימקס, והוא מדכא במובן הטוב של המילה, דווקא משום שהוא נמנע מתיאורים פלסטיים. זו חוויה המזכירה את התחושה שבמעבה הספר מסתתרת אישה עירומה, אך בסופו של דבר, במקום סקס סוער, מהמפגש הזה נולדת אהבה. הוא מותיר תחושת חסר, כי הוא מותיר את הפרדוקס חי ומערער. זוהי הזמנה לחשוב, לשאת מורכבות, ולא לברוח ממנה.

הספר יתאים לכל מי שמחפש הבנה עמוקה ואינטלקטואלית יותר של סוגיות מיניות ורגשיות. הוא אינו פותר אותנו מהצורך לחשוב ולהתמודד עם נושאים מורכבים, מזמין אותנו להכיר באמביוולנטיות של החיים היצריים שלנו, ללמוד לשאת אותה, ואולי בזכות כך גם להצליח לאהוב.