"ישראל היום" בוחר: אלו הם עשרת סופרי וסופרות הביכורים המבטיחים בישראל

מכל הז'אנרים, בכל הצורות והמינים, על כל נושא שבעולם ועם כל קשת הרגשות - בחרנו לכם את הסופרים והסופרות המבטיחים ביותר בישראל, במצעד יצירות ביכורים מיוחד לשבועות.

נוגה פרידמן | בחרה: דפנה לוי

"8 באוקטובר, 3:51 לפנות בוקר, אני שוכבת במיטה ליד שני ילדים ישנים שעוד לא יודעים שאבא שלהם נהרג, ומתחילה לכתוב הספד בטלפון שלי". כך נפתח יומן האבל הגרפי של נוגה פרידמן, שבן זוגה עידו רוזנטל נהרג יום קודם. אבל פרט לאקספוזיציה קורעת הלב הזאת, שום דבר ב"גוף ראשון רבים" (יוקה ספרים) לא דומה לשום יומן שכול, ובוודאי לא לספר הנצחה, שנראו כאן אי־פעם.

פרידמן כותבת מעין שיחות עם האיש ש"אִלמן אותה", כהגדרתה, ובחלקן הגדול עידו משתתף, עונה, מתחבט ומציע תשובות. הוא לא מאושר במיוחד מכך שנוגה חושפת כל כך הרבה דברים שהחברה הישראלית מתאמצת כבר דורות לא להיישיר אליהם מבט.

"אני מצטערת, מותק", היא עונה לו, "הצורך שלך בפרטיות מת מות גיבורים, כמוך". פרידמן (בסיוע האיורים הנהדרים של רון לוין), מצוידת בהומור מושחז ביותר, לא מרככת דבר: היא כועסת עליו שיצא באותה שבת להילחם בלי שכפו זאת עליו, וגם נהרג מייד, היא לא מעמידה פנים שהיא חזקה כשהיא קורסת, אין לה מושג מה אומר הפועל המוזר הזה "להתגבר", והיא עדיין אוהבת ריקודים, ספורט וסקס.

היא מרשה לעצמה לחלוק על טולסטוי, כי "אנחנו אומללים בצורה די גנרית, שדומה לאומללות של כל אלמנות ויתומי צה"ל", היא לא יודעת מה לעשות בכל המרצ'נדייז של שלדג שמורעפים עליה מאז מותו של עידו, וכשהוא - בדמותו החדשה כגולגולת עם זקן המרחפת סביבה בכל סטריפ מצויר - אומר לה "במותי ציוויתי לך את החיים", היא עונה: "לך תקעווד, עידו. בחיים לא ציווית עלי שום דבר, והמוות שלך זה לא הזמן להתחיל".

הספר נולד מפוסטים שפרידמן שרבטה בפייסבוק, ובמקביל היא גם תיעדה במצלמתה את חייה בשנת האבל הראשונה על עידו, במה שהפך לאחר מכן לסרט "שום דבר לא בסדר".
הטקסט הזה שלה הוא לא פחות ממהפכני. הוא מעז להביט ישירות במציאות שלנו, האבסורדית, המקוממת, המכעיסה, המזוויעה, שוברת הלב והמתישה, ולהציג אותה בפשטות החפה מכל הצטעצעות או טקסיות שנועדו לנחם. אין לי ספק שהקול הייחודי שלה יהדהד בתוך יצירות נוספות מעבר לספרה האישי והקטן (לכאורה).

אלון ארד | בחרה: דפנה לוי

השנים שבהן אלון ארד עבד כמורה וכמחנך במערכת החינוך הישראלית לא רק חימשו אותו באנקדוטות אבסורדיות להחריד ובהיכרות אישית עם התנהגויות קיצוניות, הן גם איימו לשבור אותו נפשית. ארד, למרבה השמחה, תרגם את אלה לעשייה ספרותית.

ספר שיריו "יתרון הביתיות" ראה אור בשנת 2022, ושנתיים לאחר מכן ראתה אור הנובלה "המורֶה" (קתרזיס). לפני, תוך כדי ואחרי, ארד ערך את מגזין השירה "שורות", שעל פי הצהרתו מטרתו היא להחזיר את השירה למרכז הבמה, וכן את סדרת הספרים "ארגו" של הוצאת קתרזיס, המיועדת ללקט יצירות של כותבי פרוזה ושירה שהוא רואה בהם גיבורים של הספרות המקומית.

המיקום הזה, הלהט והכישרון בהחלט מסמנים את ארד כקול בולט בספרות הישראלית. את "המורה" ניכר היה שהוא כתב מתוך אכפתיות מצולקת, בקולו של מי שהאמין - ממש כמו גיבור ספרו - בכוחו של החינוך, והתקשה לעמוד נוכח הסרבול, האטימות והטיפשות של המערכת.

המורה חסר השם בספר בסך הכל מנסה לחזור הביתה בשלום, וכמו גיבורים רבים לפניו, דרכו רצופה מוקשים. מעל לחלק מהמוקשים האלה הוא לא מצליח לדלג, פשוט כי הוא עדיין שבוי בסיפור על הסולידריות והדאגה ההדדית בחברה הישראלית. קשה לו לסרב למורה שמתחבא בשירותים ומתחנן לעזרה. הוא לא מסוגל להלשין, להפקיר או לנצל - אף על פי שאלה, כך מתברר, אסטרטגיות מוצלחות פי כמה מהאידיאולוגיה החינוכית התמימה שלו.

ארד הצליח לספר את סיפורו של המורה הזה - שכדי לשרוד חייב לברוח מבית הספר, מהתלמידים, מהמורים האחרים, מההורים ומתלוש המשכורת העלוב - דרך הומור. עם זאת, הצחוק שהוא מעורר מציף גם אימה, כי כמעט אין בו הגזמה לשם גיחוך והוא מבוסס על חוויות אישיות וקולקטיביות. יש לקוות שבעתיד ארד יצליח לבחון, להבין ולשקף באופן דומה גם תחומים אחרים בחיינו.

צבי בן מאיר | בחר: גלעד מאירי

בספרו הראשון של צבי בן מאיר, "מי שסוכתו נופלת" (הקיבוץ המאוחד), לא ניכרים ביכוריו, אלא רק בשלות שעיקרה נובע מאותנטיות. זהו ספר נועז, המבוסס במידה רבה על סיפור חייו של הסופר. תמצית העלילה היא סיפור יציאתו מהארון של ביני, בחור ישיבה מוכשר. הוא נישא לאסתר, אך שניהם היו מודעים שלחתן יש "נטיות הפוכות" - לשון מכובסת להומוסקסואליות בחברה הדתית. לאחר כשש שנות נישואים, שבהן הביאו לעולם שני ילדים, הם התגרשו.

מוטיב דיכויה של האהבה האסורה הוא עתיק ואוניברסלי, אך הממד הלהט"בי מנתק אותו לכאורה ממסורת זו. אלא שהודות לעיצוב מזוקק וחף מהמניפולציה של פוליטיקת הזהויות, הסוגיה הלהט"בית המגזרית מיוצגת ככלל־אנושית. אהבה להט"בית בחברה שמרנית היא ה"רומיאו ויוליה" של ימינו.

הישג זה מקורו ביכולת לתאר נקודות מבט אתיות שונות, קונפליקטים כואבים ודרמה ללא מלודרמה ושיפוטיות, אגב הבנת האחר. עיצוב האותנטיות נשען רובו ככולו על תפיסת חיים מרובדת, שלא מחלקת את העולם לטובים ורעים, בעד ונגד, אלא לרגישים או למבינים יותר ופחות. תפיסת העולם הזו מתאימה היטב לסגנון ריאליסטי־קולנועי, שהוא מעין שילוב בין תסריט עריכה של פעולות יומיומיות רבות והיגדים קצרים לבין זרם תודעה.

לדוגמה, רגע אותנטי מרגש הוא שיחת הטלפון שביני קיבל לקראת יום כיפור, שנתיים לאחר גירושיו, מהרב שלו, שידע על נטייתו המינית אך נתן לזוג הצעיר את ברכתו, שסללה את הדרך לטרגדיה זוגית ומשפחתית: "'אני רוצה לבקש סליחה', אמר לי הרב מיכה, 'על החלק שאולי היה לי בעניין, עצמתי עיניים'. החלק שאולי היה לו בעניין... אני חושב שהיה לך חלק משמעותי בעניין, והאמת שכעסתי עליך מאוד, אבל ההחלטה להתחתן היתה שלנו, ואני לא מאשים בה אף אחד... אז אני סולח". זהו תיאור פנורמי של תקשורת מורכבת, שלא מטאטא רגשות שליליים, אך גם מעניק את הבכורה להכלה.

"מי שסוכתו נופלת" מוחה על עיוורון ודיכוי מגדרי, ובו בזמן מבקש לברר מהם המנגנונים הנפשיים והחברתיים שגורמים לאדם ללכת נגד נטיית ליבו או לשקר לעצמו ולאחרים. לבסוף הרומן עוסק בחשיבותה של האמת בכלל, ובעידן פונדמנטליסטי של פייק בפרט ובחירות האהבה, באמצעות אמנות הסיפור וחוויה אסתטית מרהיבה.

בן מאיר הוא סופר ביכורים מבטיח, הודות ליכולתו הנדירה לעצב את המחשבות והרגשות של דמויותיו מנקודות מבט מגוונות, סותרות ולא מודעות בהיקף של 360 מעלות. הוא עושה זאת באמצעות שילוב מאוזן בין תעוזה לאיפוק, בשפה אותנטית וקולחת, תוך נקיטת עמדה הומניסטית בסוגיות מוסריות אקטואליות וחשובות.

יערה יעקב | בחרה: סיגל נאור

הספר "לוטו, טוטו, קסטות יחזקאל" (ידיעות ספרים) מציע חוויה ספרותית חדה, חריפה ונוגעת, אך גם לא שוויונית באיכותה. הוא נחלק לשני חלקים: הראשון מעין פתיחה רחבה, עשירה בפרטים ובדמויות, והשני עדות אינטימית ועמוקה של התבגרות, חזרה, אובדן ואפשרות לפיוס שקט.

החלק הראשון מתאר את הבית. אבא שזכה בלוטו אך לא הצליח להיבנות מן הזכייה, אמא שעובדת כמנקה, מערכת יחסים עכורה בין בני הזוג, אחיות רועשות ודודות שמתפרצות לתוך הסיפור עם שלל זיכרונות, ובראשן סצנת חתונה שהיתה פארסה משפחתית. הקריאה בחלק הזה מייצרת סחרחרת נהדרת, כמו סיבוב מהיר בקרוסלת חיים: הכל דחוס, רועש, מצחיק, עצוב ומלא חיים. אבל משהו שם לא מצליח להתייצב. הקול המספר שייך לנערה שעדיין מחפשת את קולה, כמאמר הקלישאה.

ואז מגיע החלק השני, ובו מתרחש היפוך מרגש. הנערה היא כבר אישה צעירה בתל אביב, והטלפון מהאם שמודיע על מחלת הסרטן של האב הופך את הכיוון הנרטיבי. היא חוזרת אליו כמעט מבלי להסס, ובבת אחת מקבלת עליו אחריות. ההתקרבות בין השניים, שמתרחשת דווקא מתוך חולשה, דווקא מתוך הגוף המתרוקן של האב - יוצרת את הרגעים היפים והכנים בספר.

יש בהם העדינות שנטענה בהיעדר במשך שנים, והנה היא מתפרצת מתוך ההחזקה היומיומית: נסיעה משותפת לטיפולים, ההתמסרות של הבת לתשוקות של האב למאכלים מסוימים - לא בריאים, כמובן - ולהימורים. לפתע מתברר שחוסר הגבולות של האב, שהתפרש בחלק הראשון של הספר כאנוכיות מוחלטת, הוא גם סימן לתאוות חיים עצומה.

אחת התרומות העמוקות של הספר היא דמות המספרת עצמה: נערה עם דימוי עצמי נמוך, אולי משום שגדלה בבית שלא ראה אותה באמת, שלא העניק לה שם או פנים. בתוך מרחב שצעק את עצמו לדעת אך לא הקשיב, היא פיתחה מנגנון עדין של התבוננות, של הישרדות. הניסיון שלה לכונן "אני" פרטי, חזק ועצמאי באמצעות הכתיבה - הוא ליבו של הספר. זה "אני" שנבנה מתוך שבר, ומסרב להימחק.

בקולה של יערה יעקב, עיתונאית ועורכת, יש הבשלות הנדירה של מי שכבר מעיזה לחרוג מהצפוי - והיא עוד בתחילת הדרך. נדמה שהמהלך האמיץ שעשתה, התבוננות בביוגרפיה המשפחתית הפרטית שלה ללא פילטרים, יהפוך בספרות העתידית שלה להיות מבט רחב ואמיץ על החברה הישראלית כולה.

איל חיות-מן | בחרה: נבט טחנאי

מה בדיוק מבטיח לנו סופר ביכורים, והאם ביכולתו לקיים את ההבטחה? במקרה של ד"ר איל חיות-מן (גילוי נאות: מבקר ספרים במוסף זה), מחבר רב־המכר זוכה פרס ספיר "מסכת תהום" (כנרת זמורה דביר), התשובה היא כן רבתי. חיות-מן הוא אחת הסנוניות הראשונות המבשרות את בואה של הפנטזיה הישראלית החדשה. הוא משלב כתיבה מקורית מלאת עומק וקסם עם עולמות תוכן יהודיים־מקומיים, שנדמים מוכרים וחדשים כאחד.

"מסכת תהום", הספר הראשון בטרילוגיה, מתמקד באחת הדמויות המרתקות והשנויות במחלוקת בספרות היהודית: אלישע בן אבויה, התנא שיצא בשאלה. בספרו של חיות-מן אלישע הופך לגיבור פנטזיה סוחף, משהו בין הארי פוטר הצעיר לגראלט ("המכשף") הבוגר. הניסיון האקדמי של חיות-מן בדוקטורט על ספר הזוהר משתלב בטבעיות עם ניסיונו בדיבייט - וכך מקבלים העימותים המילוליים שבספר כוח מיסטי, קסום ועוצמתי. התוצאה היא מערכת קסם מקורית, מרהיבה ומשכנעת, מהסוג שהורגלנו לפגוש אצל טולקין או ברנדון סנדרסון, אך הפעם בטעם של בית.

אחד היתרונות הגדולים של חיות-מן הוא ביכולתו לספר סיפור אוניברסלי דרך המיתולוגיה וההיסטוריה שלנו, הישראלים והיהודים. כמי שגדלו בשנות ה־90 בערגה לפנטזיה של אירופה, "מסכת תהום" מחזיר אותנו הביתה ומגלה לנו שהקסם היה כאן כל הזמן. הכתיבה של חיות-מן קולחת ועשירה, מצליחה ליצור מרחב נשימה מרענן בתוך ההמולה הישראלית ומעניקה לקוראים סיפור הרפתקה מרתק ודמויות אנושיות להפליא, שמצליחות להעלות חיוך, דמעה ולא מעט רגעים של הזדהות עמוקה.

אך מעבר לכישרון הכתיבה וליכולת בניית העולמות שלו, חיות-מן נוגע בנושאים אקטואליים בצורה עדינה ואמיצה. הוא מתמודד עם טראומה לאומית קשה ועם שאלות עמוקות על כוחן של מילים, על היחס בין רוחניות לחומריות ועל חשיבות השיח וההקשבה דווקא בתקופה של קיטוב חברתי עמוק. במובן הזה "מסכת תהום" אינו רק פנטזיה מרתקת, אלא ספר רלוונטי במיוחד לימינו.

סופר ביכורים מבטיח הוא כזה שגורם לנו להמתין בכיליון עיניים לספרו הבא. חיות-מן, עם ההישג הנדיר של זכייה בפרס ספיר לספר ביכורים על לא פחות מספר פנטזיה, כבר מוכיח שיש לו מה להגיד ושהוא יודע בדיוק איך להגיד את זה.

אפרת נוה | בחר: רן יגיל

אפרת נוה מסמנת הבטחה מפורשת של סופרת לעתיד לבוא. הרבה זמן לא ראיתי רומן בשל כמו שלה, "פיקדון עיניך" (כנרת זמורה דביר). מי שסמך את ידיו עליו, ובצדק, הוא העורך הוותיק פרופ' יגאל שוורץ, גלאי סופרים מהמעלה הראשונה.

בדרך כלל סופרים מתחילים מקובץ סיפורים קצרים, אחר כך סיפור קצת ארוך יותר, נובליטה או נובלה, ומשם ממריאים אל הרומן הראשון שלהם. אך נוה מלכתחילה נחתה עלינו, הקוראים, ברומן בעל היקף רחב ועם יומרה לא מעטה.

עירא רקובר הוא איש צעיר אשר לו סוד אפל בעברו. בין שהדבר מקרי ובין שלא, הרומן משחק עם הידיעה שבמקביל קרה אירוע טראומטי בעיר העתיקה בבאר שבע, שבו איש מבוגר נורה ונפצע קשה. השניים, סוד העבר של עירא ואותו אירוע ירי, גורמים לגיבור להיסחף במערבולת התרחשויות שמוציאה אותו למסע הגדול של הרומן.

הוא פוגש בדרכו טיפוסים מטיפוסים שונים: אדם מבוגר ציני ואפל, צעירה מיוסרת, ועוד דמויות מנוגדות שמשפיעות על חייו. המשותף לכל הדמויות הללו הוא החריגה ממסלול החיים. גם עירא מבקש לפתור את סוד ההוויה התזזיתית והשולית שלו, אך אין לו שום יכולת לשלוט עליה. בעקבות זאת הוא בא לידי חשבון נפש נוקב עם עצמו, ועוסק בשאלות שבין פחד לאהבה.

הרעיון העומד מאחורי הרומן, הטיעון המרכזי, מעניין ומובא באופן מקורי. הגיבורים השונים פועלים בעולם, אבל את האמת באשר למצבם האנושי העגום הם רואים תמיד מבעד לאישונים של אדם אחר שהם נתקלים בו, ומכאן שם הרומן היפה.

נוה גם כותבת מיניות וארוטיקה באופן חופשי ומשכנע ומשלבת בצורה מרשימה בין מונולוג פנימי מודרניסטי, תודעתי, דחוס מאוד מבחינת השפה א־לה יצחק בן־נר, למשל, לבין רומן שהוא על גבול רומן הרפתקאות, שבו הגיבור מתגלגל אקראית מנקודה לנקודה. וגם צד חברתי חזק יש לרומן הזה, המתרחש בדרום הארץ ובקרב אנשים שהפרוטה לא מצויה בכיסם: עולים חדשים, זרים, אנשים שנתפסים שקופים על ידי החברה, וכמובן בעיני עצמם. זהו רומן זכיר וחזק, ששם את נוה כסופרת על מפת הסיפורת.

אודי הניס | בחר: רן יגיל

אודי הניס הוציא לאור ספר ביכורים מאוחר ואיכותי תחת השם הכל כך יפה "איפה אמצא עלה?" (תשע נשמות). הניס, שהיה איש מרכזי של מאחורי הקלעים בתחום הפקת המוזיקה בישראל והתגלגל אל עולם ההייטק, הוכיח שאין מוקדם ומאוחר בספרות.

ספר הביכורים שלו בבסיסו הוא שלם ורגיש. זהו רומן שבמרכזו עומדות שתי דמויות גבריות שהן השתקפויות זו של זו, כמעשה מראה, כפי שמוכר לנו מספרות גדולה. שניהם, יהודי וגרמני, הם דור שלישי לשואה.

בספר שמשון לוי הוא מפיק מוזיקה ישראלי שהתייתם מהוריו בגיל צעיר וגדל אצל סבו, חיים, בעל השם סמלי, שמאמין בכל ליבו כי שואה שנייה היא בלתי נמנעת, ואף מתרגל זאת באופן אובסיבי ומוזר: מקים מקלט גרעיני, אוכל לחם צר ומים בתנאי מחסור והולך בבגדים דקים בגשם. השואה אצלו היא לא שאלה של "אם", אלא "מתי". ומובן שאת כל טראומות העבר הוא מנחיל לנכדו.

במקביל לו, יצטלב עימו לאורך הנרטיב האנטגוניסט, דיטר שולץ, נכדו של קצין אס.אס לשעבר החי בגרמניה ואשר מפתח אובססיה מסוכנת לתיקון "טעויות" של הרייך השלישי. השניים ייפגשו.

מה שמרכך יפה את הרומן העוקצני והגברי הזה הוא הדמות הנשית, לילי, זוגתו של שמשון, שיש לה אובססיה ליצור חמוד שרחוק מההוויה השואתית - לוריס איטי, המסמל את רכות ההוויה הלא־אנושית ואת הטבע הטוב של האורגניזם באשר הוא. תמים עיניים, ועם זאת ארסי.

הגישה של הניס לנושא השואה היא מקאברית וגרוטסקית, ובכך תרומתו המקורית. כשרוב הספרות העברית מתייחסת לשואה בחרדת קודש וההומור מעוקר ממנה החוצה (בתווך שבין יורם קניוק לדויד גרוסמן, למשל), ואם יש בכלל הומור העוסק בהקשר הזה מדובר בהומור־לייט, כבמקרה אמיר גוטפרוינד - הניס בהחלט ייחודי בנוף ומביא איתו שיח חדש.

רעות וייס | בחרה: קרין מוסקוביץ'

בפרפרזה על משפט הפתיחה המפורסם ב"אנה קרנינה", נדמה שכל ספר ביכורים הוא מסע חתחתים ארוך - בדרכו שלו. הרעיון ל"מזל של מתחילים" (הוצאת שתיים), ספר הביכורים של רעות וייס, עלה בדעתה כתוצאה ממשימת כתיבה שהוטלה עליה באוניברסיטה. לאורך השנים החליפה גיבורת הספר מקצועות ומקומות מגורים, אבל מסיבות שונות, בעיקר חוסר בשלות וחוסר ביטחון של הסופרת, הספר נכתב בחלקו ונשאר במגירה.

כ־20 שנה אחרי, וייס גילתה שחלתה בסרטן, הפסיקה לעבוד והחלה בטיפולים. רק אז היא מצאה בעצמה את הדחף להשלים את הספר, וסיימה אותו בתוך פחות משנה.

התוצאה היא "מזל של מתחילים", קומדיה רומנטית מתוקה ומצחיקה על שרונה, מורה במושב הפיקטיבי "בית שחם", שמגלה שמדור ההורוסקופ השבועי שהחלה לכתוב בשם בדוי כדי לעזור לחברה, מתגשם בחיים האמיתיים. במקביל, עידו, החבר הכי טוב של שרונה מהתיכון, שבגד בה והותיר אותה עם טראומה שלקח שנים לרפא, שב לבית שחם אחרי היעדרות ארוכה, כשהוא נראה טוב מתמיד. שרונה מופתעת לגלות שעידו החדש לא רק גידל שרירים, אלא גם מזכיר יותר את החבר שהיה לה פעם מאשר את הבוגד שהפך להיות.

"מזל של מתחילים" הפך לרב־מכר, ולא מפתיע שכך. באקלים כמעט נטול קומדיות רומנטיות ישראליות וייס יצרה קומדיה רומנטית מענגת, הכוללת בתוכה את כל הרכיבים הנכונים: גיבורה מקסימה ומעוררת הזדהות, גיבור רגיש וחתיך, עלילה מרכזית משכנעת (שארוגה בשלל עלילות משנה משעשעות), ומעל לכל - כתיבה קומית מצחיקה באמת. את כל אלו מיזגה וייס לספר עם לב ענק, שמצליח להיכנס לליבם של קוראיו.

וייס עושה בספרה מהלך מעניין: היא נשענת על המסורת ארוכת השנים של קומדיות רומנטיות שהולכת אחורה בזמן, אל ג'יין אוסטן ושות', מגיירת אותן ומביאה אותן אל המציאות הישראלית של ימינו אנו. בכך, במידה רבה, היא עשתה את מה שעשו עירית לינור ב"שירת הסירנה" ומיכל שלו ב"מלאכי עליון" וב"שירת רחל" - אבל בקולה הייחודי, הקליל והנעים מאוד, שמעניק תחושה של בית. אין ספק שהקול הזה הוא ייחודי בנוף הספרות הישראלי וימשיך ללוות אותנו הלאה.

אל-עד כהן קניגסברג | בחר: שי רודין

הקלישאה של "לא יכולתי להניח מהידיים" מוכרת לכל, והנה - גם קלישאות יכולות לפגוש את הספר המתאים. כי את "בין לבין" שכתב אל-עד כהן קניגסברג (הוצאת מטר) לא יכולתי להניח מהידיים, ובהמשך, כשסיימתי את הקריאה, לא יכולתי להניח מהלב.

בעשור האחרון אני מביט בקנאה ברומנים גרפים אמריקניים, ותוהה - מתי המהפכה תגיע לישראל? הרומן הגרפי הפך לז'אנר המייצג של ספרות הנוער במאה ה־21 בשל היותו מזוהה עם קולות מושתקים. שלא בצדק, נצמדות אליו תוויות של "זה לא ספרות", אך למעשה מדובר ביצירות שמציגות ריקוד נפלא בין טקסטים לבין איורים, בין הנאמר לבלתי נאמר שעל הקוראים והקוראות למלא.

ב"בין לבין" אנו פוגשים את הגיבור אבי־אל ומתלווים לשנה בחייו, בזמן לימודיו בכיתה ח'. זו שנה טעונה של גיבוש זהות מינית ומגדרית, שנה שבה הוא מתמודד עם היותו נער חירש במשפחה שומעת. החירשות גוזרת עליו "אחרות" ונידוי, אך בה בעת מעודדת אותו להקשיב לקול הפנימי שלו.

ההקבלה בין שתי הזהויות (חירש והומו) לא הופכת את אבי־אל לדמות שקורסת תחת הנטל, אלא להפך - גורמת לו לבחור בשינוי תו ההיכר שלו: בריחה מאנשים והימנעות מיצירת מקשרים לטובת יצירת קשרים חדשים, ו"גמילה" מההרגל להסתיר את עצמו שמא יצחקו על דיבורו ועל הליכותיו.

הבריחה מהשמיעה היא גם בריחה מצחוקם של אנשים, בריחה משוליות, והיא הופכת בסופו של דבר למציאה: מציאת זהות, מציאת מקום, מציאת חבר נפש, מציאת אהבה, מציאת פיוס משפחתי מסוים, וכמובן מציאת ייעוד - כתיבה וציור של קומיקס.

דווקא העבודה על "תהילה" של עגנון והפיכת הסיפור לקומיקס מחדדת אצל אבי־אל את כישרונו החבוי ומשמשת כלי להבעת הכוח היצירתי שטמון בו. התחנה הבאה היא היצירה שקיבלנו כעת - רומן גרפי מופתי, שהודות לכישרון כתיבה ולהבעה גרפית מצליח להפוך את כולנו לנוכחים בתודעתו של אבי־אל, שומעים את נימי נפשו. שומעים גם ללא צלילים.

"בין לבין", כשמו כן הוא - סיפור על הימצאות בין שני עולמות. בין עולם השומעים לבין עולם החירשים. בין עולם המבוגרים לבין עולם הילדים. בין ישראל מסוימת לבין ישראל אחרת. הסיפור לא נענה למשוואה של "כמה חשוב לקבל את האחר", משום שהמבט שייך לאבי־אל - ולא, כפי שנהוג, לחברה שמביטה בשונה בפטרנליזם ובהתחסדות.

עד להופעתו של הרומן כהן קניגסברג נחשב מאייר מבטיח. כעת אין ספק שלפנינו אמן של ממש, כותב ומאייר - שימשיך להפעים את קוראיו.

עמית זרקא | בחרה: סיגל נאור

ספרה הצנום של עמית זרקא "אחרי השמש", מעין שירה פרוזאית, נכתב בלשון קרועה ושבורה, שנובעת לא רק מהטראומה, אלא גם מהמאמץ הכן והמפוכח לשרוד אותה דרך הדיבור. הלשון עצמה נדמית כפגועה, נושאת על גבה ניסיון לדבר את מה שלא ניתן להיאמר, לגשר בין אז לעכשיו, בין גוף לנפש, בין ילדות מופרת לבגרות מפורקת. הסיפור מציב במרכזו ילדה בת 7, שנאנסת יחד עם חברתה בידי אדם בשם דוד, שורד שואה, שמקבל גישה אליהן בידיעת ההורים. אבל יותר משהאירוע עומד במרכז, המספרת מבקשת לשרטט מציאות שלמה שהוקמה מראש על אותה קרקע פצועה, בילדות המוקדמת שלה.

את הילדות זרקא מוסרת כאן כחומר מתמשך: לא כשלב שנגמר, אלא כמהות נמשכת בגוף ובנפש. ההתבגרות לא מביאה ריפוי, אלא הדהוד נוסף של הפגיעה - התמכרויות, סמים, סקס עם גברים זרים, חיים שממשיכים לחלל את מה שכבר חולל. חשוב לומר, אין כאן רומנטיזציה של ההרס, אך יש הכרה בכך שזהו מסלול חיים ממשי: תוצאה של עולם שבו הגוף שוב ושוב לא שייך לעצמו כלל. החזרה למקומות אלימים, ההשתקה, הריחוף הבלתי פוסק, ההליכה ברחובות כמו בתוך חלום, ומהצד השני הניסיון למשמע את ההזיה באמצעות אמות מידה פיזיקליות, כמו השימוש במספרים שונים שמציינת המספרת - כל אלה נכתבים מתוך שפה ריאליסטית־פיוטית, גבוהה ונמוכה, שלעיתים צועקת ולעיתים נישאת כלחישה.

הטקסט נשען גם על תשתית רוחנית עמוקה. תפילה, אלוהים, קדושה. לא כהפניות חיצוניות, אלא כחלק בלתי נפרד מחייה של המספרת, שגדלה בבית דתי ולמדה בבית ספר דתי. בתוך השבר נוכחת האמונה. לא רק כמהות אוטומטית, אלא כטוהר פנימי, כדבר מה שלא הושחת, שלא ניתן לגעת בו. כך לשון הילדות הדתית נוכחת בחיי המספרת הבוגרת. לא כהיזכרות, אלא כחומר חי ויציב.
הספר נע בין גוף לפצע, בין זיכרון להווה, בין לכלוך לרגעי התעלות. החיים עצמם נכתבים מתוך המקום העמוק ביותר, שממנו אי אפשר לברוח. והנה - דווקא מתוך תיאור בוטה של פגיעות פיזית ונפשית, עולה קול שלא רק מתעד, אלא גם יוצר.

"אחרי השמש" הוא ספר אקספרימנטלי, עז רגשית ומעורר השתאות. הקריאה בו כואבת, כמו אגרוף שנשלח אל הבטן, אך היא גם מאירה. הכתיבה של זרקא מבטיחה לא רק בזכות עוצמת החומרים שהיא נוגעת בהם, אלא גם בזכות חוסר הפחד שלה מפירוק. זהו ספר שמצדיק כל שבר שבו, ופותח מקום לאמנות כעדות ולשפה כגאולה. היא יודעת היטב שלא רק הסיפור חשוב, אלא גם איך שמספרים אותו, ויכולתה האמנותית הזאת מעידה על יכולת לעמוד בשורה אחת עם הסופרים המודרניסטיים הטובים ביותר.